אחרי חודש עמוס בעשייה קריאטיבית, אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה דווקא בחוויה האחרונה והמרגשת שהייתה לי השבוע – הופעת הסולו האינטימית במיוחד של לטישיה סאדייר – אותה רק הזכרתי לפני כמה פוסטים, בסקירת אלבום הסולו הראשון שלה וסקירת ההוצאה האחרונה של Stereolab, הלהקה אותה הובילה בתור סולנית ב-20 השנים האחרונות. מי היה מאמין?! כל כך ייחלתי שייצא לי מתיישהו לראות את לטישיה בחי, וזה קרה הרבה יותר מהר, ועוד קרוב לבית – “בלבונטין” התל אביבי. רק כשהגעתי להופעה הבנתי שמדובר בהופעת סולו אולטרא-אינטמית – לטישיה וגיטרה חשמלית לבד.
אם הייתי יודע לפני, יש מצב שלא הייתי מגיע להופעה הזאת, הרי חלק ניכר אם לא מרבית העניין שלי האישי ביצירתה של לטישיה היא דרך ההפקה הייחודית שלה בסביבה האולפנית, כמובן שגם הקול הייחודי שלה, הלחנים והעיבודים הכליים כמיקשה אחת – הם הדברים שמרגשים אותי. ולמרות כל זאת, אני מוכרח לציין שעמדתי פעור עיניים ואזניים במשך כל ההופעה. אני חושב שזה צעד כל כך אמיץ לעמוד ככה על במה ולהגיש את השירים בצורה הכי עירומה שיש, ובמיוחד ליוצרת שבמשך שני עשורים יצירתיים תמיד סוננה מאחורי חומה של מניפולציות ואפקטים קוליים (שאני מאוד מעריץ ואוהב). ובכן, אני ממש התרגשתי והתרשמתי גם לשמוע את קולה הערב בעל המנעד המאוד רחב, יכולתי להקשיב לשירים שאני מכיר ולספוג את הלחנים המוצלחים בצורה הכי בסיסית שלהם – דבר שגרם לי להעריך את התעוזה המוסיקאלית של לטישיה עוד יותר, ולסיום קניתי לעצמי מתנה לחג – תקליט ויניל חתום בהקדשה אישית מלטישיה. אח… איזה כבוד 🙂 ועכשיו לעניין אחר לגמרי – אחד מהאירועים המוסיקאליים המכוננים שהתרחשו אצלי בתקופה האחרונה היה השתתפותי במפגש יחיד וראשון מסוגו של הפרויקט המוסיקאלי We Are Ghost תחת ניצוחו של בנימין אסתרליס, הלא הוא Morphlexis הגדול. כפי שתוכלו להתרשם מהאתר המדהים שנוצר עבור הפרויקט, מדובר במפגשים שקורים אחת לכמה חודשים, באולפן, בבמה, בתחנת רדיו והפעם הזאת – במערה. ב-18 לאוגוסט האחרון נפגשה הקבוצה במערת לוזית השוכנת באזור השפלה לא רחוק מבית גוברין. הגענו למקום בשעת ערב מאוחרת, כאשר בזמן פריקה ופריסת ציוד ההקלטה וכלי הנגינה השונים, נכנסה לה קבוצת בני ישיבה אנגלו-סאקסית שהסתובבה בחללי המערה הגדולים, לפתע התחילו בשירה מקהלתית כאשר ההד הטבעי של המערה צובע את הקולות שלהם באוירה מיסתורית – אין ספק שזה היה סיפתח מאוד מרשים לסשן שלנו… לאחר תום פריסת המיקרופונים השונים, בדיקת הציוד ומיקום הכלים והנגנים, חטפנו ארוחה קלה שסומנה בתשבוחת יצירתו הקולינארית של מורפלקסיס – החומוס האגדי. הסשן התחיל בניסויים קוליים נטולי כלים בחלל המערות, תוך כדי שוטטות ספונטנית והמשיך לישיבת חצי גורן מול המיקרופונים סביב דויד פרץ שהיה אמון על ההקלטה והשתתף בעצמו בנגינה ויצירת שאר הקולות. חשוב לציין שתנאי ההקלטה היו מאתגרים – לא היו אוזניות למשתתפים, חלק מהעניין בסשן הזה היה בהתמודדות הטבעית מול האקוסטיקה המיוחדת של המערה, כשבכלל כל הצלילים והקולות נוצרו מחומרים אקוסטיים וטבעיים בלבד. אחד מהעקרונות של הפרויקט, אולי החשוב ביותר, הוא עקרון הספונטניות. שום מוטיב מוסיקאלי לא מתוכנן, הכל נוצר בו ברגע הנגינה, ומעבר לכך רוב הנגנים והיוצרים המשתתפים, לא נפגשים ומנגנים אחד עם השני בתדירות גבוהה בכלל (אני הגעתי לשם בפעם הראשונה מבלי להכיר אף אחד מן המשתתפים באופן אישי או להבדיל משיתוף פעולה מוסיקאלי כלשהו)
צילום: נועה מגר
בסופו של דבר מדובר בחוויה יוצאת מן הכלל, יצירה קבוצתית ראשונית ואינטואיטיבית במיטבה. אני חייב לציין גם את איכות האנשים ברמה האישית – היה לי באמת תענוג אדיר לפגוש אותם ולשתף איתם פעולה בחוויה המיוחדת הזאת. וכל העניין לא נגמר בזה. בשבועות הבאים מורפלקסיס ערך וערבל את חומרי הגלם תוך כדי שיתוף קבוצתי מתמיד בכל צעד ובכל החלטה מהותית לגבי הבלטה או השמטה של כלי מסויים, אורך קטע ואף שמות וסדר הופעת הקטעים באלבום השלם. באמת שלא נתקלתי בתופעה כזאת, מוסיקאי ואמן רב תושיה עם יכולות הנהגה והובלה קבוצתית-אמנותית – זה באמת דבר נדיר, ואני מסיר בפניו את כובעי הצנוע, אני בהחלט גאה להיות שותף בדבר הזה. אתם מוזמנים להיכנס ללינק להקשיב, להוריד חינם ולשתף כל מאן דהוא ביצירה המיוחדת הזאת. יש אפילו הצעה למיטיבי לכת – אתם יכולים לתרום מצלצלין שינותבו להפקת הסשן הבא ובעדיהם תקבלו אלבום בונוס נוסף. ועכשיו לדבר אחרון – שי צנוע ממני בצורת נגיס מוסיקאלי חדש. בהמשך ליצירה האינטואיטיבית הנ”ל, שבהחלט יצרה אצלי מעוף והשראה, החלטתי ליצור מארג פסיכדלי מרגש שאינו קשור מוסיקאלית למה שנעשה במערה, אך משקף עוד צלע חשובה מבין צלעות הבניין המוסיקאלי האישי שלי. הנה הוא:
בגחמה דיי ספונטאנית החלטתי שבא לי להעלות קצת חומרים מוקלטים מפעם. בתקופת התיכון וקצת מעבר היה לי הכבוד הגדול לנגן בהרכב שניגן מוסיקה מקורית שלי (אחד השמות של ההרכב היה קֶרְּבַּנֶי המדע) עם מוסיקאים מוכשרים מאוד, שבגיל צעיר כבר הרהיבו ביכולותיהם המוסיקאליות. אני מדבר על נדב כץ (שניגן על בס, גיטרות וגם עשה את המיקס על טייפ 4 ערוצים!) ושלומי לביא (תופים). מאוחר יותר אורי גבאי הצטרף להרכב בתור בסיסט. היינו מתאמנים שעות בחלל חזרות שניתן לנו במפעל באזור מפרץ חיפה, ואפשר לשמוע את זה – ההקלטות היו ברובן נגינה חיה לערוצים, אני חושב אפילו שאת חלקן הקלטנו ישר על טייפ סלילים ללא חלוקת ערוצים ורק מאוחר יותר הוספנו עוד פרטים על הטייפ 4 ערוצים של נדב, בכל אופן מדובר בהקלטות סופר פרוביזוריות ללא ציוד משוכלל וכמובן ללא עריכת מחשב, מפעים אותי כל פעם מחדש להקשיב לקטעים האלה, איזו תעוזה ומסירות 🙂 בקרוב אעלה עוד כל מיני פנינים נוסטלגיות, בינתיים אתם מוזמנים להנות ישר בלחיצה על הלינק:
אחד מהשירים העבריים האהובים עליי. דני עמיהוד הלחין. יצא לי להתקל בעוד כמה לחנים של המוסיקאי הזה, והוא בהחלט מצויין. מעניין לאן הוא נעלם עם השנים. הנאה קולוסאלית לכולם!
In an entirely spontaneous whim, I decided that I want to upload some old recorded materials of mine from the past. When I was in high school, and a little bit later, I had the great honor to have a band that played my own materials. One of the names of this group was ‘Karbaney ha mada’ which I can try to translate to English as The Science Coollerstandables. These were very talented musicians at a very young age they ventured with their musical abilities. I’m talking about Nadav Kats (who played on the bass, guitars and also done the audio mix on a 4-track cassette recorder!) and Sh’lomee Lavee (drums). Later Ory Gabay came to play on bass.
We played for hours each time in a space we’ve been given to in a factory in Haifa bay area. You can even hear it – the recordings been made live to the tracks, and I think some of them been recorded directly to a ¼” stereo reel to reel recorder and only later we added more tracks on Nadav’s 4-track machine. Anyway, these recordings are remarkably improvised, without any real professional equipment and without any digital based editing. I’m so excited to hear those recordings each time, what kind of boldness and dedication. Soon I’ll upload some more nostalgic pieces. Meanwhile, you’re welcome to click on this link:
‘Shir Teesh’rey’ is one of my favorite Israeli songs, and this was our instrumental version of it.
Colossal enjoyment for everybody! This is me in 2002 in the pic…
This post was about my personal experience from the ‘White Nights’ celebrations in Tel Aviv. In this English section, I rather summarize my words from this experience – I’ve listened to some concerts of both current artists and some very respectable Israeli musicians from the past. This experience reminds me how I love this music and led me to create a new nugget mixtape that dedicated for these giant musicians from the great era of the 1970s and early 1980s in Israel. It’s important for me to mention that this music is not an Israeli folklore music, but a more artistic type of music which we can relate to Psychedelic Rock, Progressive Rock, Folk, Ethnic and even Jazz.
בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? זה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:
How nice is it! The summer is here, even though, as everyone knows, the summers in Tel Aviv are not always that kind of a blessing. I, anyway, will be glad if they give them to me to enjoy as long as I can. 🙂
As I promised earlier, the pleasant series “Sunshine Voice” is here again for another refreshing nugget. Go out to the balcony, to the garden or the park with headphones on your head with this nugget playing; a glass of lemonade with ice cubes and mint leaf biting your palate. The summer is smiling for you.
איזה יופי! הקיץ כאן, למרות שבתל אביב כמו שכולם יודעים זאת לא תמיד כזאת ברכה, אני בכל אופן אשמח אם יתנו לי להנות ממנו כל עוד אני יכול 🙂 כפי שהבטחתי כבר קודם, הסידרה המנעימה “Sunshine Voice” חוזרת לביקור בעוד נגיס עם מקבץ מוסיקאלי מרנין חושים – צאו למרפסת או לגינה, הציבורית אם אין, כשאזניות עוטפות את מרחב השמיעה כאשר הנגיס הזה מתנגן, וכוס לימונדה קרה עם קוביית קרח ועלה של נענע צורבים את החיך, הקיץ מחייך אליכם…
And here we arrive at another festive stage in my general mixtape nuggets celebration, the Folklorella series, that resembles another course of my deep-loving musical inspiration. Now you can discover the best authentic musical phenomena from around our globe. This mixtape contains folklore music that sometimes can’t be really called 100% authentic, but it definitely doesn’t leak to the ‘world music’ genre; that unfortunately doesn’t always contribute honor to the roots.
Again, my general theme for assembling this jigsaw is my love for interesting melodies, harmonies and, of course, uncommon rhythms and grooves. It is very interesting to find some similar musical characteristics between distant cultures and times. The first track, for example, is from Japan and could be very confusing. There is a clarinet there with a mounding melody that could easily remind you of eastern European Polka, even slightly Jewish. The Japanese insanity increases with the track. In a track from Kyrgyzstan, we can listen to an interesting mix that can accidently mislead you to think that we hear a South-American melody. I also included some traditional classics from Rumania, a piece that is very familiar to the Jewish east European culture (this musical piece was usually played with a violin as the lead instrument, and here I chose to put the version of Zamfir, the pan flute player). This nugget is closed with a Yemen-Jewish representation with an honorable presence I can’t miss.
והנה הגענו לעוד שלב חגיגי בחגיגת הנגיסים הכללית – סדרת פולקלורלה, מייצגת עוד נדבך מאהבותיי המשפיעות ביצירה המוסיקאלית שלי, עכשיו תחשפו גם אתם למיטב התופעות האותנטיות לטעמי, מרחבי הגלובוס שלנו. המיקסטייפ מכיל מוסיקת פולקלור שהיא לעיתים לא ב-100% אותנטית, אבל בוודאי גם לא גולשת אל מרחבי ז’אנר מוסיקת העולם, שלצערי לא תמיד עושה כבוד למקורות. שוב הקו הכללי שלי בהרכבת הפאזל, בהחלט עונה על אהבותיי האישיות בתחום המלודיה, הרמוניה מיוחדת וכמובן קצב שונה. נורא מעניין בעיני למצוא קווים מקבילים בין מוסיקות עממיות שנוצרו בקצוות רחוקים ובזמנים אחרים – הקטע היפני הראשון שפותח את הנגיס, יכול להטעות, הקלרינט שם מהתל מלודיה שדיי מזכירה פולקה מזרח אירופאית, אפילו יהודית על קצב דומה לפולקה, השיגעון היפני מתגבר במשך היצירה…. בקטע מקירגיסטאן נשמע תמהיל מעניין שלרגע יכול להטעות ולהשמע כנעימה דרום-אמריקאית (מלודיית החליל), שילבתי גם קלאסיקה רומנית, שנכנסה אף היא לפולקלור היהודי מזרח-אירופאי (בד”כ מנוגנת בכינור, כאן הקטע מוגש בביצוע של זאמפיר, נגן חליל הפּאן), וכמובן הנגיס נסגר בנציגות תימנית-יהודית שאני לא יכול להחסיר מנוכחותה המכובדת 😉
מסתבר שאני יותר מעופף ממה שאני נוטה להרגיש… לפני מספר ימים נפגשתי עם חברי הטוב אלון ברייר, אמן בכל רמ”ח איבריו, והוא עדכן אותי לגביי שני אלבומים שיצאו בשנה האחרונה. האחד Not Music – של Stereolab, והשני The Trip, של סולנית סטריאולאב – לטישיה סאדייר (Laetitia Sadier), עניין מוזר שלא ידעתי על קיומם של האלבומים האלה בתור מעריץ גדול של היוצרים הנ”ל, אז תודה קודם כל לאלון על ההפנייה. בעשור האחרון אחת מן ההשראות הגדולות שלי ליצירה המוסיקאלית, היא להקת סטריאולאב, שמכילה בעשייתה את מיטב חומרי הגלם החשובים בעיני של המוסיקה המודרנית – שילוב אותנטי של אלמנטים אקוסטיים (כל כלי נגינה אקוסטי, קול אנושי, או סאונד ממקור טבעי כלשהו), אלקטרו-אקוסטיים (גיטרה חשמלית, באס חשמלי, פסנתר חשמלי וכו’ – כל כלי תלוי מכאניקה אקוסטית אך מוגברת אלקטרונית-חשמלית) ואלקטרוניים גרידא (מחשבים, סינתסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים וכו’), ביצירה אחת. אני חושב שהיצירה שלהם מסמלת בצורה יוצאת דופן את המגמות האמנותיות של 20 השנים האחרונות – נגינה, דגימה ו/או שימוש בחומרים מוסיקאליים/ קוליים קיימים ועיבודם מחדש גם באמצעים ידניים, או אפילו פרימיטיביים תוך כדי ולמרות אפשרות העבודה הממוחשבת הזמינה לכל. מן הסתם סטריאולאב רחוקים מלהיות חלוצים בתחום הסימפול והעריכה, הטכניקות כבר התחילו עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה, מעל סרטי הקלטה מגנטיים והיריעה קצרה כאן מלספר על היסטוריית עיצוב הצליל המוקלט. מה שמיוחד בהם לטעמי, בשונה מרוב היוצרים האלקטרוניים בני ימינו, היא העבודה המרובה בנגינה החיה, גם אם היא משאירה חותמים “מלוכלכים” בתוצאה הסופית, כנראה שזה הקסם שמאוד מאפיין את ההרכב. את הלכלוך הנגינתי אפשר לשמוע בצורה ברורה למשל ברצועה Silver Sands:
לחדי ההאזנה מביניכם יהיה קל לזהות מיד דפוס אנושי בנגינה על הסינתסייזר שמתחיל את הרצועה. רוב המוסיקאים בימינו היו מעדיפים להקליט קטע נגינה כזה באופן ממוחשב (גם אם מדובר בסאונד בעל אופי אנאלוגי וישן), כך שניתן יהיה להתאים ולערוך אותו בקלות בהתאם לתבנית הקצב הכללית (Quantize בשפה המקצועית) ואז הנגינה תישמע מאוד הדוקה וסטרילית. כאן אנחנו שומעים בחירה אמיצה, על גבול הסיזיפית, באופן ביצוע היצירה המוסיקאלית – אך התוצאה חיה ואנושית, למרות שמדובר בקטע אלקטרוני. הרצועה הזו הופיעה במקור באלבום הקודם Chemical Chords, ולמעשה כמעט ולא ניתן למצוא שום דמיון בין השתיים. לטעמי האישי (ומסתבר גם של הרבה מאוהבי ההרכב האחרים) האלבום הזה ממש איכזב בדלותו היצירתית לעומת שאר האלבומים המצויינים שיצאו להם מאז 1996. סטריאולאב למעשה קיימים מ-1991, אך רק ב-1996, בעת יציאתו של האלבום Emperor Tomato Ketchup, חל שינוי מהותי ביותר ביצירתם המוסיקאלית – מלהקה שניגנה סוג של Drone Rock – הכוונה לרוק “מזמזם” טקסטורות מוסיקאליות חד-גוניות, חלה השתדרגות ליצירות ושירים יותר מלודיים, עשירים מאוד מבחינה עיבודית והפקתית, בנוסף לכך שהוסיפו בתור מפיק ונגן רב-כלי את המוסיקאי ג’ון מק’אנטייר, ממנהיגי ההרכב Tortoise, כך ניתן להבחין בכלים כמו המארימבה והוואייבראפון, כמו גם עיבודים לכלי נשיפה וכלי קשת שבוודאי לא היו נוכחים באלבומים המוקדמים. Not Music מכפר מאוד על ההוצאה הרשמית האחרונה של סטריאולאב מ-2008, Chemical Chords, שלאחריו ההרכב הודיע על התפרקותו.
למעשה Not Music הוא לקט של “שאריות” שנשארו מתקופת ההקלטות של Chemical Chords, וממש כיף לגלות שהן הרבה יותר מעניינות מהרצועות שנבחרו לאלבום הקודם. בכלל נורא כיף לגלות כל פעם עד כמה ההרכב הזה פורה, במשך השנים היו להם גם המון שיתופי פעולה ופרויקטי צד, כמו למשל Monade, של הסולנית לטישיה, שאף היא שיתפה פעולה עם Blur בשיר שאני מאוד אוהב To the end. ואם אנחנו מזכירים את לטישיה באותה נשימה, אז גם לה מגיע הקרדיט עבור אלבום סולו ראשון שהיא הוציאה לאחרונה – The Trip. במניעים לא נעימים לטישיה בחרה להשתמש ביצירה האישית כסוג של התמודדות באבל על אחותה שהתאבדה. מלבד הטקסטים המאוד אישיים ונוגעים, אני חושב זו הפעם הראושנה שאני ממש שם לב לשירה שלה. עד לאלבום הזה לטישיה הסתתרה הרבה מאחורי אפקטים והכפלות קול, ובד”כ גם עוצמת מיקס נמוכה לקולה ביחס לשאר הפרטים האחרים בשירים/ יצירות, שלא נדבר על מיבטאה הצרפתי שהיווה קושי נוסף בהבנת הטקסטים. אני מניח שחשיבות הטקסטים הייתה פחותה ביצירה הכללית של ההרכב, והם העדיפו בטבעיות להדגיש את המוסיקה עצמה, ובעצם הקול של לטישיה שימש כעוד כלי נגינה מוביל. כאן הקול שלה מאוד נוכח, וכך גם הדיקציה והמיבטא מוקפדים באופן יחסי כך שניתן להבין את הטקסטים. שימו לב לשיר Statues Can Bend:
ממש נדהמתי כששמעתי אותו לראושנה. לטישיה תמיד נשמעה לי כמו שמש זורחת ומחייכת, וכאן פתאום שומעים צד אחר לגמרי, אפלולי ושברירי. השיר הזה הוא למעשה סוג של טריפ-הופ עגמומי למדי, ומרגש באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה שהצלחתי לעשות טיזר לעניין, אני בכל אופן הולך להזמין את השניים על תקליט ויניל בהזדמנות הראשונה 🙂
It seems that I’m more of an astronaut than I think I am. A few days ago I met with my friend Alon Brayer, an artist through and through. He updated me about two albums that came out during the last year. One of them is Stereolab’s ‘‘Not Music’’, and the other is ‘’The Trip’’ by Laetitia Sadier, who is Stereolab’s leader. So, thanks to Alon for the tip.
In the last decade, one of my greatest musical influences has been Stereolab. In my opinion, they include all the best raw materials for modern music creation: authentic integration of acoustic elements (every acoustic instrument, human voice or natural sound source) with electro-acoustic (electric guitars, electric basses etc.) and pure electronic (analog and digital) in one music piece.
I think their music outstandingly resembles the musical artistic trends of the last two decades – playing, sampling or manipulating existing materials and reorganizing them in a manual, sometimes primitive way. And that’s even though they have all of the current computerized luxury that make this kind of work much easier and neater. Obviously, Stereolab is far from being pioneers in these kinds of matters of sampling and sound editing. These techniques started way back in the 1950s over magnetic tapes; the page is too short to hold the story of recorded sound design. The special thing about Stereolab, in my opinion, that sets them apart from many contemporary electronic music artists is their massive live playing, and that’s even if sometimes they leave the marks of imperfection in the final recording I think this is part of their magic. You can hear the ‘dirty’ playing performance in ‘‘Silver Sands.’’
For those of you with a sensitive ear, it will be easy to detect the human character of the synthesizer that begins the track. Most musicians these days prefer to create this kind of musical part with computer software, even if the instrument sounds like a vintage one. This way they can fit the part of the playing in the rhythm grid (“quantize’’ in the professional jargon) and then the playing would sound tight and sterile. Here we can listen to a very brave choice. On the border of Sisyphean(tedious) in the way that they choose to perform – the result is live and human, even though this track has a completely electronic approach.
This track originates from their previous album, ‘‘Chemical chords’’, and actually it is very hard to find any resemblance between the original and the current version. For my own opinion (and many other addicted fans of the Lab), “Chemical Chords’ was a true disappointment compared to the other albums they issued since 1996. Stereolab started in 1991, but only in 1996 when their album “Emperor Tomato Ketchup” debuted did they make an interesting shift from a band that played monotonous Drone Rock to one that created melodic and very richly arranged and produced songs and pieces. They joined John McEntire from Tortoise as a music producer and additional player – this way you can distinguish his marimba and vibraphone typical playing and arrangements for strings and brass, which were absent in their pre-1996 albums.
“Not Music’’ completely deviates for the last formal Lab release in 2008, “Chemical Chords.’’ After this release, the band announced they were disbanding. “Not Music’’ is actually a collection of leftovers from the “Chemical Chords” recording sessions, and it is really fun to discover that these leftovers are much more interesting than the materials chosen for the actual album. In general, it really thrills me to discover each time how this band is so fruitful. Along with their musical activities, they used to do several collaborations with other artists. For instance, Laetitia collaborated with Blur in one of my favorite songs of theirs, “To the End.’’ And if I mentioned Laetitia, she owns a big credit too for her first solo album, “The Trip.” Laetitia had some unpleasant reasons to begin working on this album – her sister’s suicide. Apart of the very personal and touching lyrics, I think this is the first time that I can pay attention to her singing as a writer rather than another musical layer as she used to appear on previous works. Until this album, Laetitia’s voice was screened with a lot of sound effects and manipulations, usually her vocal part in the sound mix was quite low, and for me it was like another musical instrument, not mention that her French accent made the lyrical comprehension harder for me. I think the texts were in weaker priority in previous works, and Stereolab naturally preferred to put the emphasis on the music.
Here in this album, her voice is very present, and so the diction and the accent were much more taken care for in a way we can understand the lyics better. Pay attention to the song “Statues Can Bend.’’
I was so amazed when I heard it the first time. Laetita always sounded so happy and positive to me in her previous works, like a shiny smiley sun, and here suddenly you can hear a completely different side of her, dark and fragile. This song is a type of sorrowful Trip-hop, outstandingly exciting.
I hope that I achieved my teasinggoal for the matter. Anyway, I’m going to order these albums on vinyl the first chance I get. 🙂
אז חשבתי שיהיה לי דיי קל להכין נגיס אלקטרוני… אז חשבתי. מסתבר שהיה לי ממש קשה לבחור קטעים מתאימים. נכון, אני מאוד אוהב אמצעים ומכשירים אלקטרוניים ליצירת צלילים ואפקטים, אבל מצד שני אני מאוד אוהב את השילוב שלהם עם כלי נגינה אקוסטיים/ אלקטרו-מכאניים – כלים שיד האדם, האקוסטיקה והפיזיקה המוחשית מובחנות בבירור. עברתי על הרבה מאוד קטעים ושירים מכל מיני תקופות וסגנונות מוסיקאליים, ובחרתי את אלה שבאמת מעוררים אצלי משהו. מפתיע אותי כל פעם מחדש האופן שבו המוסיקה משפיעה עליי כמוצר מוגמר – אני יכול להתרשם מאוד משימוש באמצעים הפקתיים מתוחכמים, אלקטרוניים או לא, בסופו של דבר אם הלחן, ההרמוניה והקצב לא מתאחדים ליצירה אחת מרתקת ומרגשת, אזיי הקטע או השיר לא משאירים עליי רושם חזק מספיק – כזה שיצדיק את הכנסתם לנגיס שכזה למשל. Electronovox מאגד בתוכו קטעים שלאו דווקא ניתן להגדיר אותם אלקטרוניים פר-אקסלאנס, לאו דווקא בעלי חשיבות היסטורית, או להבדיל אמנותית, לחלקם ניחוח נוסטלגי (כן כן, אני אוהב גם קיטש), חלקם מבוצעים ע”י אמנים מוכרים יותר ופחות. מה שבטוח הרצף כאן חשוב לי במיוחד, ואני מאמין שצלחתי אותו בקפידה.
[su_column]אנקדוטה ויזואלית – הרקע לתמונת הנגיס הוא עיבוד לצילום הסכימה האלקטרונית של המעגל של אחד המכשירים החשובים שברשותי – ה”אקו-טייפ” – מחולל הד Echo אנלוגי-מכאני שעובד על סרט מגנטי שרץ בלופ. שימו לב ל-5 ה”קוביות” שצמודות לסרט המגנטי – אלה הראשים, כמו בכל טייפ הקלטה שיש לו לפחות שני ראשים – אחד למחיקה ואחד להקלטה והשמעה, באקו-טייפ שלי יש ראש מחיקה, ראש הקלטה, ושלושה ראשי השמעה – אלו מוצבים במרחקים קבועים אחד מן השני, ולכן קוראים את המידע המוקלט על הסרט במרחק קבוע (שניתן לכוונן אותו ע”י שלושת הלחצנים) כך נוצר אפקט ה-Echo באופן אלקטרו-מכאני. בסוג זה של אפקט משתמשים הרבה מוסיקאים עד היום, מכיוון שאף מחשב/ מכשיר דיגיטאלי לא יכול לחקות לגמרי את ה”זיוף” הכיאוטי עליו דיברתי בפוסט הזה. רק בריאות! הערה חשובה – למי שלא הבין נכון, הנגיסים שאני מגיש כאן ארוזים בתוך קובץ zip שאותו צריך להוריד למחשב ולחלץ לתוך ספריה מיועדת. לאחר מכן אני ממליץ להכניס את כל הקטעים לנגן המדיה ולשמוע את הכל ברצף – אין מרווח של שקט בין הקטעים, ולמעשה כל נגיס בנוי כתוכנית רדיו – למעשה אפילו האורך של כל נגיס סטנדרטי הוא בסביבות ה- 55 דקות, בדיוק כמו תכנית רדיו סטנדרטית. הסיבה שאני מפריד את הקטעים לרצועות, היא למען הקרדיטים שמתחלפים עם כל רצועה – שם היצירה/ מבצע, וגם שנת הקלטה. שתהיה לכם האזנה ערבה![/su_column]
אחרי חודש עמוס בעשייה קריאטיבית, אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה דווקא בחוויה האחרונה והמרגשת שהייתה לי השבוע – הופעת הסולו האינטימית במיוחד של לטישיה סאדייר – אותה רק הזכרתי לפני כמה פוסטים, בסקירת אלבום הסולו הראשון שלה וסקירת ההוצאה האחרונה של Stereolab, הלהקה אותה הובילה בתור סולנית ב-20 השנים האחרונות. מי היה מאמין?! כל כך ייחלתי שייצא לי מתיישהו לראות את לטישיה בחי, וזה קרה הרבה יותר מהר, ועוד קרוב לבית – “בלבונטין” התל אביבי. רק כשהגעתי להופעה הבנתי שמדובר בהופעת סולו אולטרא-אינטמית – לטישיה וגיטרה חשמלית לבד.
הרי חלק ניכר אם לא מרבית העניין שלי האישי ביצירתה של לטישיה היא דרך ההפקה הייחודית שלה בסביבה האולפנית, כמובן שגם הקול הייחודי שלה, הלחנים והעיבודים הכליים כמיקשה אחת – הם הדברים שמרגשים אותי. ולמרות כל זאת, אני מוכרח לציין שעמדתי פעור עיניים ואזניים במשך כל ההופעה. אני חושב שזה צעד כל כך אמיץ לעמוד ככה על במה ולהגיש את השירים בצורה הכי עירומה שיש, ובמיוחד ליוצרת שבמשך שני עשורים יצירתיים תמיד סוננה מאחורי חומה של מניפולציות ואפקטים קוליים (שאני מאוד מעריץ ואוהב). ובכן, אני ממש התרגשתי והתרשמתי גם לשמוע את קולה הערב בעל המנעד המאוד רחב, יכולתי להקשיב לשירים שאני מכיר ולספוג את הלחנים המוצלחים בצורה הכי בסיסית שלהם – דבר שגרם לי להעריך את התעוזה המוסיקאלית של לטישיה עוד יותר, ולסיום קניתי לעצמי מתנה לחג – תקליט ויניל חתום בהקדשה אישית מלטישיה. אח… איזה כבוד 🙂 
