שֱעַרֵי צִילצַל

ההיכרות הראשונה שלי עם מוסיקה הודית, התחילה כמו אצל הרבה אחרים, דרך הסיטאר של ג׳ורג׳ האריסון בשיר
Within You Without You
מתוך סרג׳נט פפר של הביטלס, זה היה בגיל 12 ואני זוכר שבפעמים הראשונות שניגנתי את התקליט, פשוט הרמתי את המחט והעברתי לרצועה הבאה – היה לי קשה עדיין לעכל את הצלילים האלה. לא עבר בכלל הרבה זמן ובפעמים הבאות שהקשבתי לתקליט, משהו משך והיפנט אותי לאט לאט לתוך המיסתורין המוסיקאלי הזה. ב-2002 טסתי להודו ישר לחיק וראנאסי, שם למדתי לנגן בסיטאר במשך כמה חודשים. אחת מהתופעות הראשונות היותר מטרידות שניתקלתי בהן הייתה השטיפה הטוטאלית של הרחובות בצלילי הלהיטים האחרונים משוברי הקופות שמככבים בבתי הקולנוע. בהודו, לפחות של 2002, מוסיקת הפופ מיוצגת בשירים מתוך המיוזיקאלים הקולנועיים (הידועים כמובן כסרטי ״בוליווד״). כל מקום שאתה עובר בו, בין אם סתם ברחוב, בזמן שאתה יושב לאכול במסעדה, כשאתה עובר בחנויות או בשוק – כולם מקשיבים לשירים של בוליווד, וככה גם אתה בתור תייר זר, חובב מוסיקה או לא, פשוט לא יכול להתחמק מהעניין.

כמו כל דבר חדש שאתה חווה במקום כמו הודו, ובפרט במקום כמו ווראנאסי, לוקח זמן עד שאתה מפנים משהו מבעד השכבות המערביות של בחור ׳אאורפאי׳ כמוני… וככה גם המוסיקה הזאת חדרה לי לאט לאט לעורקים. ברגע שהתחלתי לגלות עניין בשירים, הבחנתי מה כל כך משך אותי אליהם – להבדיל ממוסיקה הודית מסורתית קלאסית, המוסיקה של בוליווד עשירה מאוד בכלי נגינה, ובפרט בליווי של כלי קשת חגיגיים. העושר העיבודי הזה מביא איתו בהתאמה נגינה הרמונית, לפחות ככה אני זיהיתי את התופעה בתור מאזין מערבי, ולא סתם הרמוניה, היא מגולמת בבחירת אקורדים אמיצה ביותר. אם משווים אותה לבחירת אקורדים במוסיקה פופולרית מערבית של ימינו, לרוב היא לא תאתגר את האזניים של קהל היעד שלה. רק בשלב הרבה יותר מאוחר הבנתי שאותה הרמוניה אמיצה נובעת בעצם בכלל משימוש בסולמות מסורתיים (הראגות ההודיות), ומכיוון שאותן ראגות יכולות להיות מאוד לא סימטריות בהשוואה לסולמות מערביים, המעבדים המוסיקאליים כתבו את הליווי התיזמורתי כך שיתאים ויעבה את המנגינה והשירה הקיימים בשירים, שמבוססות כאמור על הראגות המקומיות. כשבאים ומנתחים את אופן העיבוד והתזמור עם הידיעה הזאת, התפיסה מישתנה, ומיד ניתן להבחין שאותה ״הרמוניה אמיצה״ היא למעשה תוצר לוואי של צירוף צלילים הלקוחים מהסולמות והקישוטים המוסיקאליים המסורתיים, ורק לעיתים באמת מנוגנים ממש אקורדים, כפי שאנחנו מכירים במוסיקה המערבית.
ההכרה והלמידה של התנהגות הלחנים והעיבודים בשירים הבוליוודים העניקו לי השראה אדירה ליצירת המוסיקה האישית שלי, ואם הטבע ירצה, בקרוב תוכלו גם אתם לחוות מפרי יצירתי האישית.
בינתיים יש לכם כאן סיפתח ציבעוני לחג, ליחצו על כפתור ה-פליי בתמונה למעלה:

 

Sadbhava by Amir Khay Nir on Mixcloud

קצת בידור

בימים בלתי נסבלים של מחסור אמיתי באופק חיובי, מרגיש לי נכון יותר מתמיד להעלות פוסט כזה לאויר. אין לי שום יומרה לתת כאן איזה רעיון לפתירת סכסוכים, או אולי יהיה נכון יותר לומר רעיון למניעת אחיזת השילטון ע״י גורמים שלא מעוניינים שיהיה לאזרחים הפשוטים שקט. אבל עזבו אתכם פוליטיקה. הפעם החלטתי להתבוסס באם-אמא של הנוסטלגיה בלי טיפת התחשבות ברצון שלי לשתף תוכן מוסיקאלי ״איכותי״ יותר, או פחות מוּכַּר, כפי שאני מנסה לעשות כאן בדרך כלל בפוסטים והמיקסטייפים של הבלוג הזה.

הכל התחיל לפני כמה חודשים, בזמן שניקיתי את הדירה שלי, החלטתי לפתור אחת ולתמיד את אחת מהבעיות המרגיזות האלה שהזנחתי מרגע שזיהיתי כשנכנסתי לגור בדירה. מכירים את הדלתות הזזה שנכנסות לתוך הקיר? הקיצר יש לי כאלה דלתות בחדר השינה, ומאיזשהי סיבה הן לא היו נפתחות עד הסוף, וזה חירפן אותי, אז פירקתי את המעצור שמונע מהדלתות לזוז לכיוון הנגדי שלהן וכך נוצרה לי גישה אל החריץ בתוך הקיר אליו נכנסת הדלת כשפותחים אותה – ומה גיליתי שם? מה שמנע מהדלתות להכנס עד לקצה החריץ בקיר היו פשוט גושי עיתונים ישנים שמישהו דחף לשם מאיזשהי סיבה. כמובן שהוצאתי אותם ובתור חובב נוסטלגיה מָקשיש, פרסתי אותם והתחלתי לגלות כמה כתבות ופרסומות משעשעות שתוכלו לראות כאן (ליחצו על התמונות כדי לקרוא אותן בבירור):

העיתונים רובם מקיץ 1984, וכך נזכרתי שיש לי סליל שמצאתי בתוך ערימת סלילים שניתנה לי לפני מספר שנים ע״י משה ירונסקי, שהיה המנהל שלי בתחנת הרדיו הסטודנטיאלית ״רדיו קס״ם״ ב-HIT חולון. משה עבד שנים כטכנאי בקול ישראל, ובין הדברים שעשה, הקליט והכין פרסומות לשידור ברדיו. עד לעידן המחשב ביישומי קול ולמעשה אפילו עד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, השתמשו ברדיו לנגינת תשדירים ופרסומות בפורמט שנקרא Cartridge.

היתרון בפורמט הזה היה שהסרט המגנטי מורכב על מעין קסטה כשהוא ממוקם על סליל אחד וקצות הסרט מחוברים אחד לשני וכך ישנה לולאה ״אין סופית״ וכשהסרט המוקלט מגיע לתום ההקלטה, הוא ערוך פיזית בצורה כזאת כשההקלטה נגמרת הנגן עוצר ומוכן בעצם לנגן מחדש את תוכן הקארטרידג׳. למכשיר ההשמעה היה גם כינוי ״טוסטר״ מהדימיון למצנם הלחמים.
אנקדוטה מעניינת, לא יודע מי מכם חד אוזן – שימו לב שבין הפרסומות או התשדירים יש מן ״דינג-דונג״ חלש אלקטרוני – אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי למה הצליל הזה מופיע כל פעם בין הפרסומות, מסתבר שזה האות האלקטרוני למכשיר הקארטרידג׳ לעבור לתשדיר הבא (שהיה מוקלט על קסטה אחרת וממוקם ב״סלוט״ הבא מבין אלה שהיו מוכנים להשמעת פרסומות אחת אחרי השנייה). במיקסטייפ שיצרתי לפוסט הזה, שיבצתי פרסומות משעשעות שמוקלטות על הסליל המדובר. הגעתי למסקנה ע״פ כמה פרטים שמוקלטים כי הפרסומות הללו הוכנו לשידור בסוף אוגוסט 1984 – יחד עם הממצאים הארכיוניים מתעלות הדלתות שלי בחדר השינה, קיבלתי השראה להכין את המיקסטייפ הזה, כשבמקביל נזכרתי שיש תמונה מאוד מאופיינת שלי מהתקופה ההיא, כשהייתי בן 6, והייתי יושב שעות על הרצפה בחדרי, משחק בלגו ומקשיב לרדיו (שניתן לראות אותי ואותו בתמונת המיקסטייפ) חוץ ממנו היה כמובן הפטפון המיתולוגי שלי שעליו כבר סופר כאן.  במיקסטייפ הנוכחי אין הרבה שירים שאני מוצא בהם איזשהו ערך מוסיקאלי חשוב, את חלקם אני אוהב מאוד, ובכל מקרה המטרה היא לחלוטין אסקפיזם צרוף בעת משבר מייאש.

בתקווה לקצת שיגרה יותר מעודדת.
הרי לכם נגיס חדש:

Tel aviv summer 84-735x1024
MINOLTA DIGITAL CAMERA

BE Cartridge player

מצב שדיר

נראה לי גם הפעם יוצא לי לפרסם את המיקסטייפ הבא בעיתוי מוצלח – אנחנו בשלב פוסט-פורים, התוכן המוסיקאלי שמשובץ כאן ראוי לאוירה שאפשר לקשר אותה בעקיפין לתכונת ההערצה של הדמויות השונות שמופיעות בשלל צינורות המדיה שלנו, כשהערצה (או הלצה) זו באה לידי ביטוי כמובן בתחפושות השונות, שבחלקן לקוחות מסרטים, תוכניות טלויזיה וכו' שלכל אלה תמיד מתלווה איזשהי מוסיקה תואמת. הפונקציה של מרבית הקטעים כאן הייתה במקורה לשרת אי אילו אותות פתיח או נעימות נושא של תוכניות טלויזיה, סרטים ותוכניות רדיו, רובם דווקא מולחנים ומבוצעים בשיא הרצינות מצד היוצרים והמבצעים בזמנם, אבל אני מניח שהיום רוב המאזינים הממוצעים שהיו נתקלים במקרה באחת מן הרצועות האלה, היו מעלים גיחוך במקרה הטוב לשמע הצלילים (שזה גם סבבה) או נתקפים רגשי נוסטלגיה דביקים (אבוי). יש לי עוד איזה מניע נסתר דווקא עכשיו לפרסם מיקסטייפ שכזה – אמנם כבר עבר שבוע כמדומני, מאז ששר התקשורת הנוכחי שלנו הכריז על פירוק רשות השידור הישראלית – אסוציאטיבית הנושא הזה של גופים תקשורתיים ציבוריים או פרטיים, מתקשר לי ישירות ליצירתיות המרתקת של המלחינים השונים שהתבקשו לכתוב, או להבדיל, העורכים המוסיקאליים שהתבקשו לבחור קטעים קיימים, כמוסיקה פונקציונלית שמטרתה לשרת איזשהי משיכת תשומת לב רגעית של קהל לא שבוי בהכרח. דוגמא מצוינת היא הרצועה שחותמת את האוסף הזה, כתב אותה ג'ורג' מרטין המיתולוגי  כאות פתיח השידורים לתחנת הרדיו הבריטית BBC 1. בדוגמא הזאת ניתן לשמוע היטב את יכולת ההלחנה והעיבוד המשובחים של מרטין (שימו לב למלודיה המדויקת וההרמוניה החריפה), אמנם לא בדקתי את העניין לעומק, אבל לא יפתיע אותי אם חברי הביטלס מנגנים שם. דוגמאות מעניינות אחרות הן הרצועות שחתום עליהן ג'ון וויליאמס, כשיצר אותן כמה שנים טובות לפני שהפך לשותפו המוסיקאלי הקבוע של ספילברג ומשם הקריירה שלו נסקה לה הלאה. בחרתי לשבץ כאן גם כמה מן הקטעים הידועים ביותר של המוסיקה הקלאסית, אך בפרשנות תזמורתית, מה שנקרא בשפה המוסיקאלית "שעתוק" (Transcription) – יצירות שבמקור נכתבו לכלי יחיד (פסנתר או עוגב למשל) ועובדו בשלב מאוחר יותר לביצוע תיזמורתי – העניין הזה מאוד שובה את האזניים שלי, פרשנות אחרת ותזמורות בכלל…. בשיטוטיי ברשת נתקלתי גם ב"קליפ" שהסריטו לאחת מהנעימות שמופיעות במיקסטייפ הזה, שעשעה אותי הקומפוזיציה הויזואלית שבחרו לצלם ולערוך כאן:

אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת לאדיבותו של אמן העיצוב דראגאן ניקודיג'ביק על אדיבותו להרשות לי להשתמש ביצירתו לתמונת המיקסטייפ הנוכחי שמאוד הולמת לטעמי לתוכן המוסיקאלי. אפשר להכנס ללינק הזה ולצפות ביצירותיו. והנה אָרְּכֻּזִית האֹתֹת שלנו מוגשת, כקובץ zip להורדה וכמובן להאזנה ישירה כאן:

Arcoozit otot by Amir Khay Nir on Mixcloud

שירים מהעץ

לא יודע מה עובר עליי בתקופה האחרונה, הצורך המוסיקאלי להתעסק יותר בחומרים בסיסיים ונוגים, העבודה הרבה והמהנה עם זמרים וגיטרות אקוסטיות – בכל אופן, מה שבטוח אחד מהז'אנרים שמאז ומעולם תפסו תמיד את תשומת לבי הוא ה-Folk האנגלו-סאקסי (אם יש דרך טובה יותר לכנות את העניין אשמח להצעות…) כידוע השם Folk ניגזר מהמושג Folklore – תרבות/ מסורת עממית. חשוב לי לעשות אבחנה ברורה, למי שלא מכיר את המונחים בהקשר המוסיקאלי לפחות, בין מוסיקה עממית שיש לכל עם ועם על הכדור שלנו לבין הז'אנר הספציפי הזה. כשהיום מזכירים אותו בהקשר המוסיקאלי מייחסים אותו אל זרם ה- Folk Revival שהתרחש קודם כל בארה"ב במהלך המאה ה-20, וייצג בתוכן המילולי את קורות העם. טכנית, הזמרים שביצעו את השירים הללו, שתחילה היו מאוד פטריוטיים או מחאתיים או עם איזשהו קשר פוליטי או חברתי, היו מלווים את עצמם בגיטרה האקוסטית – ועל העובדה הזאת אני אתעכב, לפחות מבחינתי כשאומרים "Folk" בהקשר המוסיקאלי, מיידית עולה אצלי האסוציאציה לגיטרה אקוסטית בעלת מיתרי מתכת (ולא מיתרי ניילון כפי שיש בגיטרה ה"קלאסית" הספרדית הנפוצה יותר בקרב נגנים חובבים, לפחות בישראל). בשנות ה-50 של המאה הקודמת חלה התפתחות בזרם המוסיקאלי הזה, ואמנים התחילו לבצע חומר מקורי שלהם, ולאו דווקא שירי עם, ומשם נילקח הכינוי Singer\ Song-writer – זמר שכותב ושר את שיריו האישיים. אני כמוסיקאי יוצר, כמלחין, מעבד ואיש סאונד, התייחסתי תמיד אל המוסיקה עצמה ורק בשלבים הרבה יותר מאוחרים התחלתי להתייחס אל המילים. ככה, גם באוסף הזה, ה"מבינים" יותר מוסיקאלית, יווכחו שיש פה שעטנז של ז'אנרים שונים, שלאו דווקא ניתן לשייכם אל ה-Folk באופן חד משמעי. הדבר החשוב שלי בא להדגיש כאן, הוא האדרת הכלי הנפלא הזה, הגיטרה האקוסטית, שלטעמי הוא החשוב ביותר מבין כל כלי הנגינה של ה"מוסיקה הקלה" (אני אישית שונא את המושג הזה, אבל בעברית לפחות, כל מה שלא נכלל בתוך מסגרת אקדמית של מוסיקה "קלאסית", שגם היא מושג מאוד בעייתי לכשעצמו, נחשב אצלם ל"מוסיקה קלה" – שנוצרה בד"כ ע"י מוסיקאים "עממיים" בלתי משכילים תיאורטית וכו'). היום, אני יכול לומר באופן גורף, אם הייתה לי האפשרות לבחור בתור ילד, הייתי מעדיף להשקיע את מרצי בנגינה על גיטרה אקוסטית ולא על פסנתר שאמנם יש לו את מעלותיו ויתרונותיו במיוחד למלחין ולמעבד/ מתזמר, אבל לעומתו הגיטרה האקוסטית תמיד משתלבת, לטעמי, בצורה הכי הרמונית ונכונה עם שירה של זמר/ת. היא תמיד עדינה, אבל יכולה להיות גם כל כך ריטמית כשצריך, כמו כלי הקשה. תמיד אם יש מישהו שמתעניין ללמוד לנגן, ומתייעץ איתי איזה כלי כדאי לו לקחת ליד – גיטרה אקוסטית תהיה התשובה המוחלטת. אז כאן באוסף הזה, אני מנסה ללכד קטעים מוסיקאליים מצויינים, שכרגיל (כמו באוספים הקודמים) לאו דווקא משתייכים באופן טבעי או רשמי אל הז'אנר המדובר, אלא מייצגים עבורי את התחושה, או ה-Vibe הנכון.

הנה הוא להורדה

וכמובן להאזנה ישירה עם רשימת הרצועות:

FolKontainer Vol I by Amir Khay Nir on Mixcloud

ניגון חמים

אוקיי, הפעם יש כאן מיקסטייפ נוסף בסידרת Through the curtains – סידרת האוספים הזאת עוסקת במצב-רוח מוסיקאלי, ולא ממש בז'אנר או בנושא מסויים. גם כאן כמובן אזניים מוסיקאליות, יזהו בקלות דפוס של מרכיבים שכיחים בתוכן מוסיקאלי שמעניין ומרגש אותי. כאן נתתי ללב שלי לחזר אקראית אחרי שירים או קטעים שמשכו אותי במיוחד לאורך החודשים האחרונים. הפעם אין לי איזה סיפור היסטורי, נוסטלגי או טכני לספר בהקשר המוסיקה, רק רצון עז לשתף את הרצף הזה לכל מאן דבעי – אתם מוזמנים ללחוץ על ה-Play שבמרכז התמונה, או להוריד כתיקיית ZIP המשך חורף חורפי שיהיה לנו!

Through the curtains vol. II by Amir Khay Nir on Mixcloud

מתחדש אנרגטית

כן כן… חלפה לה כמעט שנה מאז טרחתי לחדש כתותיי בבלוג המוסיקאלי שלי. שנה חשובה עוברת עליי, הרבה תהפוכות צפן גורלי, והיד עוד נטויה. כל הזמן הזה מעולם לא הפסקתי להרהר בפעילותי המוסיקאלית גם בתור עורך מוסיקה מוקלטת קיימת, לא מפרי עטי, אלא כזאת שאני מוצא בה עניין והשראה. הפעם בחרתי להתעסק בז'אנר בסיסי, שאולי יכול להסתמן כשולי בסביבה המוסיקאלית שלי (בוודאי שלא). למי שעוקב כאן אחרי הבלוג ומקבל אולי איזה רושם יותר איזוטרי או אקלקטי מאוד בטעם שלי, שלא תמיד יקלע לאניני האוזניים, בפעם הזאת בכלל עשיתי צעד אל עבר מחוזות יותר מוּכָּרים: אני מדבר על הרוק, ובעיקר הרוק הקלאסי שזולג מעבר לשורשים הבלוזיים שלו אל מחוזות ה"ליכלוך" והחיספוס שמתאפיין כל כך בשימוש באפקט האוברדרייב (או דיסטורשן רחמנא ליצלן, כשאני באופן אישי, כמעט תמיד, מעדיף את ה"חמיצות" של אפקט ה-Fuzz על הלכלוך הסטנדרטי של הדיסטורשן הנפוץ – אבל ענייני הסאונד הם לדיון אחר), כמו גם מעבר להרמוניות הסטנדרטיות של הבלוז, עליו כמובן הרוק הראשוני מבוסס. אז כפי שהזכרתי, מוסיקאלית, הלקט שמוגש כאן עכשיו מכיל כמה דוגמאות מפנתאון הרוק הקלאסי (בעיקר מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל גם דברים חדשים יותר – כולם צבועים במיטב הלכלוך החמוץ, החם והאנרגטי (מכאן גם מגיע השם של האוסף).

Orange Rock by Amir Khay Nir on Mixcloud

וכמעט שכחתי…. למי שרוצה, יש את הנגיס הזה גם להורדה כתיקיית ZIP שמכילה קבצים נפרדים כאן:
לינק

פניני ילדות

הנה חנוכה כאן, וכרגיל בהגיעו הוא מציף אותנו בשלל זכרונות ואסוציאציות, והנה, כמו תמיד כשאני מזכיר את הנגיסים שמחכים להם בקנה לזמן הנכון – גם הפעם אין זמן טוב יותר מלשחרר נגיס שהמתין שנים רבות, עוד בטרם נרקם כאסופה שכזאת – אני מדבר כאן על אסופת מוסיקה נהדרת שנוצרה במקור כבידור לילדים אי שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. כקו ישיר למיקסטייפים הקודמים,  Israelick I ו- Israelick II, גם בנגיס זה מככבים מיטב נפילי המוסיקה הישראלית שיצרו ממיטב מרצם גם את השירים האלה, שיועדו במקור לילדים. אני זוכר איזה ראיון שיוני רכטר העניק לפני כמה שנים בנוגע ליצירת המופת לילדים "הכבש הששה עשר", מבחינתו כשהוא בא לחבר את המוסיקה לפרויקט הוא לא התייחס ליצירה הזאת כאל יצירה לילדים, אלא הוא כתב אותה לחלוטין בגובה העיניים, כמו שהוא מלחין כל שיר חדש שהוא ניגש אליו – וכך השנים עוברות עם יצירה אל-מותית חוצת גילאים ורקעים בחברה הישראלית. הפעם, מכיוון שמצאתי כל כך הרבה שירים ראויים (לטעמי כמובן), לא רק שחרגתי מטווח 55 הדקות שאני מקציב לנגיס (כאורך תוכנית רדיו ממוצעת), אלא לראשונה גם הכפלתי  את ההוצאה, וכעת מוגש לכם נגיס כפול ומורחב. את מרבית השירים כאן המרתי מתקליטים, ולדאבוני, הפעם באמת הבנתי על מה תמיד עמיתי ומלמדי מדברים כשהם מזכירים הקלטות ישראליות וותיקות – לראשונה בתור מאזין בוגר ובעל אוזן מנוסה, נוכחתי להבחין עד כמה עבודת הסאונד שנעשתה בהקלטות האלה היא פשוט חובבנית במושגים של ימינו, בהרבה מהשירים המיקסים ממש גרועים ועל מאסטרינג אני בכלל לא מדבר. השתדלתי גם כאן, להוציא את המרב שיכולתי מהתקליטים המקוריים ובסה"כ אני חושב שהצלחתי להגיע לתוצאה משביעת רצון. אם נבדוק לעומק את שמות כל כותבי, מלחיני ומעבדי אותם שירים נגלה שמות נפילים במוסיקה הישראלית החל ממשה וילנסקי, דרך מתי כספי, שם טוב לוי, רומן קונצמן, שלמה גרוניך, יאיר רוזנבלום, קובי אשרת, וכמובן מיטב המבצעים המובילים במוסיקה הישראלית באותם שנים – חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, יהורם גאון, נורית גלרון, נתנאלה, אריאל זילבר, דיוויד ברוזה, ששי קשת ועוד, כשאני רוצה להתעכב לרגע בשני מוסיקאים חשובים מאוד, הראשון הוא רפי קדישזון, שלצערי לא זוכה למספיק איזכורים לעשייתו למרות שהיא ענפה מאוד – בנגיס הזה הכנסתי מספר קטעים מדהימים שכתב לפס-קול הסידרה המיתולוגית "רחוב סומסום" (שימו לב לשירים בביצוע מזי כהן, זה רוק פרוגרסיבי לחלוטין), והמוסיקאי השני הוא אילן וירצברג – אני חושב שלפחות רבע מהשירים שמוגשים כאן עברו תחת ידו, אם אנו מדברים על לחנים או "רק" עיבודים שהם מדהימים לכשעצמם, אפילו חדשניים לתקופתם. את הנגיס הזה אני מקדיש למספר חברים לא מבוטל, שהולכים בימים אלה להיות הורים טריים, ובכלל, גם לאלה שכבר מגדלים את הילדים הקיימים 😉 – מי יתן ותיפתח הדלת בעתיד ליצירה חדשה, משמעותית ובעלת עומק כמו שאז ידעו לעשות,  גם לדורות הצעירים שלנו. חג אורים שמח! 
Israelick IIIלינקים להורדת הנגיס (שני חלקים):

חלק 1
חלק 2


וכמו תמיד, יש גם אייקאסט (עם רשימות ההשמעה ועוד פרטים על הרצועות):
חלק ראשון:

חלק שני:

גינונים למלכי

הפעם אתמקד במאפיין מוסיקאלי שאני מאוד אוהב ומתחבר אליו מקדמת דנא. אני מדבר על אלמנט "מלכותי" שלאו דווקא ניתן לשייכו לז'אנר מוסיקאלי מסויים. הדבר הכי קרוב שהוגבל בז'אנר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת נקרא "פופ בארוק" (Baroque pop) וכפי שבקרוב תראו ותקשיבו, האלמנט הזה זולג להרבה כיוונים מעבר לפופ, וטוב שכך. ציינתי בפוסט קודם את העניין המודאלי שהוא מרכיב הכרחי ביצירת המוסיקה הזאת, ולמעשה המלחינים והיוצרים באזור המוסיקאלי הזה, מאמצים עקרונות רווחים שבאים מתקופת הבארוק שמקורותיו באיטליה בעיקר, כמו כן מהפולקלור הבריטי שמאגד בתוכו כמובן את כל האזור הגיאוגראפי, לרבות סקוטלנד, וולש ואירלנד, ואפילו אזורים בצרפת ובעוד מקומות במערב אירופה. מעניין לציין, אולי באופן טבעי – השפעות מודאליות והרמוניות שמתאימות להן הגיעו עם הפצת הנצרות בהחלט גם למוסיקת הפולקלור המזרח אירופאית והבלקן. המרכיבים המודאליים, כשלעצמם מזוהים עם תרבות עממית כלל עולמית. אופן ההגשה וחיתוך השירה שאופייניים לבני האצולה האנגלית, רווחו והתפשטו כמובן הרבה מעבר לאיים הבריטיים, כפי שתוכלו בקרוב להיווכח מהנגיס המדובר. אחד מהכלים הדומיננטיים שתשמעו כאן הוא הצ'מבאלו, (או באנגלית Harpsichord) שאני מאוד מאוד אוהב (אחד החלומות שלי – כשיהיה לי בית גדול מספיק, הוא להחזיק בכלי כזה לצד עוד כמה פנטזיות אחרות…). הצ'מבאלו למעשה קדם לפסנתר האקוסטי שאנחנו מכירים כיום, ואופן הפעולה שלו שונה מהותית מהפסנתר – כשאנו לוחצים על קליד בפסנתר, אנו גורמים בעצם לנקישה פנימית של פטיש על המיתרים שבתוכו, ואילו בצ'מבאלו הלחיצה על קליד גורמת לפריטה על מיתרים כפי שתוכלו לראות כאן בסירטון (ממליץ להריץ אותו לדקה 1:15):

אני חושב שהבחירה בשימוש בצ'מבאלו מדגישה את ההוד וההדר המלכותי המאפיינים גם כך את הלחנים ואת אופן הביצוע בתחום הזה. עוד מרכיבים מוסיקאליים שכיחים שניתן למצוא במוסיקה הזאת הוא כמובן השימוש הרב בהרמוניות קוליות, ובפרט בקונטרא-פונקט, וכמובן בכלים אקוסטיים נוספים כגון מיני חלילים וכלי פריטה. בנגיס הראשון שפרסמתי בבלוג הזה, מופיעות דוגמאות מצויינות לשימוש מוסיקאלי פולקלורי דומה בישראל הצעירה ואילו בנגיס הזה אני מכיל מבחר קטעים שמייצגים היטב את המוטיבים הנ"ל אך מאידך מוסיפים להם ערכים אחרים, שמוציאים אותם מתחום המוסיקה הפולקלורית הקלאסית, למעשה לפחות מחצית מהרצועות שמוגשות כאן מבוצעות ע"י מוסיקאים מתחום הרוק המתקדם שכמובן הוא מבין אבני היסוד המוסיקאליות שלי, וגם הוא כצורת יצירה מוסיקאלית חשובה ביותר, יזכה בהמשך לסידרת נגיסים טעימה.

Royal field by Amir Khay Nir on Mixcloud

למשקיעים – כרגיל לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

מזוודת הפלאות

כפי שציינתי כבר בפוסט קודם הפעם אני ארחיב על כור מחצבתי – הפטפון הראשון שלי. הוא ליווה אותי, מוצב לו בפינת החדר על איזשהיא שידה כשהוא מנגן ומנגן… למעשה לימדו אותי להפעיל אותו מאז שאני זוכר את עצמי. הדבר המדהים בדיעבד, לא היה לי מושג שמדובר בפטפון מסוג "צ'יינג'ר" – כזה שמאפשר לנגן בו 6 תקליטים ברצף, 6 צדדים למעשה. יש כאן סירטון שמראה את הפטפון הזה בפעולה:

גיליתי את הפטנט רק בגיל מאוחר, ככה שהקשבתי לתקליטים בצורה הרגילה – אחד אחד. תמונה אופיינית שהייתה מסתמנת למי שהיה נכנס לחדרי בבית הוריי, הייתה ילד קטן יושב על השטיח ומשחק שעות בלגו, כשברקע מתנגנים להם תקליטים משנות ה-60. לעיתים רחוקות הייתי מקשיב גם לתקליטי ילדים, בעיקר הפסטיגלים שיצאו בתקופה שגדלתי בה – אלו היו התקליטים היחידים שניקנו בשנות ה-70 וה-80 כשאני ואחיותיי גדלנו. אחד מהזכרונות הראשונים שלי הוא הרצון העז למערכת סטריאו טובה (כמה ילדים בני שנתיים-שלוש אתם מכירים שחושקים במערכת סטריאו???) מסתבר שכבר אז זיהיתי מהם תדרים נמוכים (בסים) וגבוהים יותר שהפטפון האמור לא יכל להפיק. מדובר במכשיר שמנגן דרך רמקול אחד (מונו) מובנה בתוך המזוודה. איכות הצליל הכללית היא בינונית מינוס, בעיקר בגלל השימוש בראש קרמי (יש כאן דיון על זה) ובכלל המגבר המצוי בתוך המזוודה, שאמנם מכיל שפופרות, אך תוכנן באופן מאוד עממי, וכך גם הרמקול – קטן קוטר, לא סיפקו איכות צליל מרגשת. אציין שמזוודת הפטפון והמגבר שבתוכה יוצרו בישראל (כפי שניתן לראות את הלייבל שצילמתי שמוטמע בחלקה הפנימי של המזוודה) ואילו הפטפון עצמו מתוצרת Garrard הבריטית הידועה מדגם "Autoslim" – יש חיישן מכאני שיודע לזהות אוטומטית את קוטר התקליט כשהוא נופל לצלחת המסתובבת וכך הזרוע עליה מורכבת המחט מגיעה ישר לתחילת התקליט גם אם הוא קטן, בינוני או בגודל הרגיל – 12 אינץ'. המשאלה למערכת סטריאו נורמלית הוגשמה  רק בגיל הרבה יותר מאוחר, ואולי בגלל החסך הקדום אספתי (תיקנתי בעצמי וגם חילקתי לאחרים) הרבה מאוד פטפונים מסוגים שונים במשך השנים. ועכשיו למוסיקה עצמה – אוסף התקליטים שהיה ברשותי (וכמובן קיים בתוך התקליטיה הנוכחית שלי), עד שהתחלתי לקנות בעצמי תקליטים (בגיל 10 בערך),  כלל בעיקר תקליטי רוק'נ'רול, טוויסט, סול וקצת עבריים שאבי רכש בתור נער מתחילת שנות ה-60 ועד לשלב גיוסו לצה"ל ב-1966 (לא היו תקליטים חדשים שרכש אחרי) הנה כמה דברים שהוא מספר בתגובה לשאלותיי: "התקליט הראשון שזכור לי היה של צ'אבי צ'קר (הזמר ששר את Let's Twist Again). החשיפה שלי למוסיקה חדשה, ובפרט מחו"ל הייתה מאוד מצומצמת, בארץ היו אולי 3 תחנות רדיו וגם בהן היו משמיעים מוסיקה לועזית, ובפרט פופ ורוק באופן לא עקבי – לא הייתה איזה תוכנית קבועה, או שדר מסויים שהתמחה בזה, לעיתים רחוקות היינו מקשיבים לתחנות מחו"ל כמו ה-BBC דרך "גלים קצרים" וגם משם הגיעה חשיפה. אני לא זוכר ממש חוויה של קניית תקליטים. בקריות לא היו בכלל חנויות תקליטים, ובחיפה הייתה חנות "התקליט" ברח' הרצל שגם היא הייתה די צנועה. אני זוכר שהיו חנויות לא מיועדות, למשל חנויות כלי כתיבה או צעצועים ששם היו לפעמים מלאים קטנים של תקליטים, אני זוכר שיצא לי גם לי להיות באיזה חנות תקליטים ברח' בן יהודה בתל אביב, אבל זהו. חשוב לי לציין שלהבדיל ממה שהיום מדברים לפעמים בתקשורת, על סוג של איסור, או דחייה מופגנת שהייתה מטעם הממסד כלפי תרבות ה"פופ" – אני לא הרגשתי או חוויתי את זה.  אני הייתי חניך ואח"כ מדריך בתנועת הנוער העובד, ובקרית חיים מערבית באותה תקופה, היה מועדון שנקרא "להגשמה" [אני מוסיף כאן – כמה אירוני…]  ששם היו מנגנים מוסיקה לריקודים והיינו יוצאים לשם מיד אחרי הפעולות בקן של תנועת הנוער, ככה שלא הייתה שום תחושה של מחתרתיות. מצד שני גם לא הייתה ממש נהירה או איזשהו עיסוק מיוחד בתרבות או באופנה מחו"ל, וספציפית לא ברוק – אני לא זוכר שהיו הופעות חיות באזור חיפה, ובכלל לא זכור לי שמישהו החזיק בבית גיטרה חשמלית או שהיה איזשהו הרכב שניגן בסביבתי. לגבי הפטפון – הוא הוצב בחדר שלי, ההורים שלי לא ממש התעניינו במוסיקה. ידעתי על הפונקציה הזאת של החלפת התקליטים האוטומטית, אבל לא אהבתי את הרעיון הזה, חשבתי שזה יכול להזיק לתקליטים ולא השתמשתי בתכונה הזאת. מאוחר יותר היה לי טייפ סלילים והרבה יותר אהבתי את הרעיון שאני יכול לבחור את המוסיקה בעצמי [אבא שלי הכין מיקסטייפים 😉 ] ולא צריך להיות תלוי בסדר השירים שיש בתקליט מוכן, שלעתים לא אהבתי את כל השירים בו. ככה הייתי מקליט מוסיקה מהרדיו או מתקליטים שהשאלתי מחברים, והסתפקתי בזה – השירים עניינו אותי ולא איכות השמע, בגלל זה לא רכשתי אף פעם מערכת סטריאו. למרות שנהניתי תמיד ממוסיקה, היא אף פעם לא הייתה אצלי בסדר עדיפות גבוה. באמת כשהתגייסתי הייתי מגיע פעם בחודש לסופ"ש בבית, ומעבר למנוחה, היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי והיו חשובים יותר מהקשבה למוסיקה."
Hits-&-Hots

 

 

 

 

Chubby Checker

 

 

 

 

 

1

 

 

 

 

Naor

For-you-only-text

חלק ניכר מהתקליטים הללו היו אוספים, שלמעשה נערכו בישראל והופצו ע"י חברת "התקליט" חיפה. יש כאן ראיון מעניין עם דב זעירא, מייסד החברה ובעליה עד היום, שמספר שם בריפרוף על החלוציות שלו בתחום בארץ, בקיצור הדברים שרלוואנטיים לפוסט הזה, הוא עונה לשאלה של המראיין לגבי העבר – "היה לי חוש לדעת מה הולך ומה לא, זה הכל" גם כאן בדבריו כמו אצל אבי, ניתן לשמוע סוג של חוסר עניין מיוחד שהיה באותה תקופה, כנראה שקיבלו את הדברים כמו שהם ולא הרגישו שקורה כאן משהו חדש. והפלא ופלא, אני באופן אישי לא יודע אם זה מזל או לא – אותם אוספים עיצבו אצלי באופן מאוד מהותי את הטעם המוסיקאלי ואת ההבנה המעמיקה בהתפתחות המוסיקה הפופולארית בימינו. אז כן, עכשיו אחרי שאני שומע את הדברים ממקור אמיתי שנכח בזמן אמת לצד התפתחות המוסיקה והאופנה הפופלארית בעולם ואיך שהיא ניקלטה בארץ, אני מקבל פרספקטיבה קצת יותר אמינה ממה שנהוג בד"כ לספר בנוסטלגיה  בתקשורת – לא הייתה כזאת התנגדות כלפי דברים שבאו מחו"ל, ומצד שני גם לא הייתה נהירה מאסיבית אחרי הדברים האלה, אנשים היו עסוקים בדברים אחרים, ואילו אני, אומר היום המון תודה על זה שזכיתי, כנראה די במיקרה להיחשף למוסיקה הזאת, בצורה הזאת. אז הנה לכם הנגיס שמכיל חלק ניכר מפס-קול הילדות שלי, ואני חושב שיש בו ערך רב, מרבית השירים כאן לא באמת הפכו להיות שירים מוּכָּרים במיוחד, אבל אני מוצא בהם ערך מוסיקאלי מעניין הרבה מעבר לסתם נוסטלגיה אישית. את הנגיס הזה יצרתי ממש מהתקליטים עצמם, שלמרבה שימחתי שרדו את השנים אצלי, במיוחד בתור ילד קטן שדי התעלל בהם. אפילו טרחתי לחבר את הפטפון המדובר למחשב כדי להעביר את החוויה האותנטית עם הצליל המונופוני המוגבל. שימו לב – חדי השמיעה יבחינו שמהירות הנגינה טיפה מהירה יותר מהרגיל – ככה הפטפון הזה מנגן (אין בו כיוונון Pitch כמו במכשירים מתקדמים יותר)

Suitcase by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

 

שליפה אקראית

כפי שהבטחתי באחד מהפוסטים האחרונים שלי, שלמעשה היה פוסט אורח אצל ה"קונכיה", מעכשיו אני מתחיל להעלות אל שרת תוכניות הרדיו הישראלי iCast, תוכניות רדיו שערכתי במקום, בזמן שיש לי הרבה חלונות ריקים בלוח השידורים בתחנה הסטודנטיאלית שאני עובד בה מזה 3 שנים – עובדה זאת עומדת להשתנות בקרוב (לשמחת כולם), עקב השינוי המיוחל שעומד לקרות כאן במכון הטכנולוגי בחולון, לתחנה שלנו "רדיו קס"ם", ואז לא ידוע כמה זמן יהיה לי בכלל לערוך מוסיקה בעצמי/ להעלות אותה עקבית אל ה-iCast. לכן מעכשיו אני מנצל את פרק הזמן הקצר להעלות כמה שיותר תוכניות להנאת המתעניינים, במיוחד אם בא לכם אקלקטיקה מסחררת ומקפצת בין מיטב סגנונות המוסיקה הקיימים על הכדור שלנו. חשוב לציין, מפאת האילתור, לפעמים הרצפים המוסיקאליים האלה לא יצאו במיטבם לטעמי, ולכן אני בוחר להעלות לרשת את אלה שאני מוצא בהם עניין מוסיקאלי. אפשר להיכנס אל הלינק של הפודקאסט (עמוד התוכנית) ב-iCast כאן – בכל פרק מוצגת רשימת שירים כמובן, ויש שם גם אפשרות שמירת התוכנית כקובץ mp3. לנוחיותכם אפשר להאזין בנגן הזה ישירות, ליחצו על המשולש:

Eclectico

 

 

 

 

 

 

יוצרים לבד

אוי, כמה זמן חיכיתי לחזור לכתוב כאן… הצטברו כל כך הרבה חומרים וחוויות שעברו בחודשים האלה, ורק עכשיו אחרי חופשת חג הסוכות ה"כפויה" עליי מצאתי את הזמן לשבת ולסיים כמה דברים בשביל הבלוג היקר לי כל כך. אז הנה, אני מנצל את ההזדמנות הראשונה לנגיס הראשון שאציג כאן לרווחתכם אחרי הפסקה ארוכה, והפעם אני רוצה לגעת דווקא במוסיקה חדשה שאני נחשף אליה, כזאת שנעשית בשנים האחרונות. לשמחתי אזרתי את הכח להקשיב להרבה מאוד חומרים שנעשים בשנים האחרונות, וזאת אחרי שחשתי שבשנים האלה שמשום מה, גם המוסיקה העצמאית, הבלתי תלויה שנעשית היום בעולם מחוסרת השראה. אני מניח שההרגשה הזאת שלי, ואני מניח גם של אחרים, נובעת מהצפת המידע המטורפת שנעשית גדולה וגדולה ככל שהזמן עובר וכמוה אמצעי היצירה וההקלטה, כמו גם אחסון המידע בכלל והפצתו ושיתופו בין אנשים בפרט. אני חושב שהיום אנחנו עדים לתופעה שלא הייתה כמוה קודם – כמות מוסיקאים יוצרים בלתי נלאית, שגם דואגים לתעד את עצמם עד בלי די. אני לא מתיימר להביא כאן איזה ידיעה חדשה, רק לספר כאן על התנסותי האישית – צריך להקדיש כל כך הרבה זמן למציאת מוסיקה חדשה וטובה שגם תעניין ותרגש אותי, עד שהידיעה בהשקעה הסיזיפית הזאת גורמת לי להתרחק מהחיפוש המתמיד. אבל מה לעשות, מגיע בסופו של דבר הזמן שכל המאגרים המוסיקאליים האישיים שלי אוזלים והאוזן רוצה להתרענן במשהו חדש בן זמננו. אז בשבועות האחרונים עשיתי חיפוש מעמיק אחרי חומרים חדשים וראויים וחלקם מופיעים בנגיס הבא, הרכבים כגון Grizzly bear שאני בוש ונכלם שלא הכרתי לפני, מככבים כאן לצד אמנים וותיקים יותר כגון דיוויד ביירן, סולן להקת ה- Talking heads (אני מניח שיהיו כאלה שיתרעמו לנוכח סלידתי הקדומה מההרכב הזה כמו כל מיני "אקטים" שנעשו בשנות ה-80 הקרירות), שמביא כאן דוגמא מצויינת לשיתוף פעולה מדהים עם St. Vincent (הלא היא אנני ארין קלארק, מוסיקאית מעולה ששיתפה פעולה במשך העשור האחרון עם רבים מהאמנים החשובים בתחום המוסיקה העצמאית).

IndiEnergy Vol. I by Amir Nir on Mixcloud

בקיצור, אני ממש מבסוט מהפאזל שיצא לי כאן. מעכשיו אתם יכולים להקשיב לו ב"סטרים" ישר מבלי להוריד דרך אתר MixCloud ולמשקיעים שבכם כרגיל, יש גם לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות. אני אנצל כאן את ההזדמנות להוסיף לינק לנגיס שהכנתי לכבוד ראש השנה ויצא לאור בתור מיקסטייפ אורח אצל "הקונכיה" מלבד זה, כרגיל יש הרבה נגיסים שמחכים בקנה, הנגיס הבא שיצא הולך לעסוק באחת החוויות המוסיקאליות החשובות של חיי – שימו עין על הבלוג 😉 שתהיה לכולנו שנה מוזיקלית מרגשת!

חומרים טבעיים בלבד

כבר כמה זמן אני חוכך במוחי איזה נגיס – מיקסטייפ בא לי להכין, לצערי מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שם לב להעדרותי הארוכה – זאת קרתה רק מסיבות טובות – עבודה ויצירה אינטנסיבית. בחודש האחרון אני עסוק מאוד בהקלטת אלבומה החדש של קרן הכט בתור מעבד ומפיק מוסיקאלי (היה לי הכבוד גם להלחין שם כמה שירים). בסשן האחרון שהיה לנו הקלטנו סקציית מיתרים, שבה השתתפו שי-רן ינון, ויולנית, כנרת, ומלחינה מוכשרת שאותה הכרתי בזכות מורפלקסיס ו-WAGאריאב בוכריס, כנר וירטואוז; אודליה בר-יהודה, אדרכלית מצליחה וויולנית שאני והיא מכירים עוד מבית הספר ועודד אוני עו"ד ביום וכנר בלילה 😉 כל ההתעסקות הזאת עם התוים והטראנספוזיציות והתאמת הסולמות לנגנים (במקביל אני כתבתי גם תפקידים לסקציית נשיפה שאותה אני אקליט בשבוע הבא) הזכירה לי את האהבה הגדולה שלי למוסיקה סימפונית וקלאסית בכלל, ועל כן ראיתי לנכון לשחרר את הנגיס הבא עלינו לטובה – Class. כפי שתוכלו להבחין בחרתי מספר יצירות שמייצגות בצורה ממצה את העדפותיי האישיות בתחום המוסיקאלי הזה: אני בעיקר אוהב את תקופת הבארוק והרנסאנס שהתאפיינה בהרבה מוטיבים מודאליים שנעלמו בהדרגה עם הכניסה לתקופה הקלאסית (שאליה באופן טבעי אני מתחבר פחות), וכמובן סוף תקופת המוזיקה הרומנטית וממנה המוזיקה המודרנית כפי שמגדירים אותה עד היום –  אלו הם הניחוחות שצובעים את הקטעים המוגשים לכם בנגיס הזה. בחרתי גם ביצועים אותנטיים כמו של רחמנינוב ושל רובינשטיין כמו גם מלחינים פחות מוכרים כגון איבר Ibert וקבלבסקי – שיצא לי לנגן יצירה שלו בעצמי (לא את זו שמוגשת בנגיס), ככה על קצה המזלג, כמובן שבשבילי יש טעם לעוד – אבל יש כבר עוד כמה רעיונות אחרים לנגיסים מרעננים. אני אנצל את ההזדמנות להזמין אתכם למופע שהוא סשן מרגש בפני עצמו של הרוחות ב-3 לינואר, ב"אזור", תל-אביב. קבלו אותו:

Class by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק לנגיס ברצועות נפרדות