אני מתרגש להציג את התוספת החדשה שלי לסדרת אמירדיו. מי שעוקב אחרי יודע/ת כמה אני נהנה ליצור את המיקסטייפים האלה. כל אחד מהם הוא מסע משל עצמו דרך מקומות שונים מהתקליטייה שלי, מנוגנים וממוקססים לייב מהפטפונים לטייפ סלילים במהירות נמוכה.
המיקסטייפ החדש הזה ממשיך את המסורת של בחירת רצועות אקלקטית. ארגתי יחד ג’אז, אינדי רוק של סוף שנות התשעים, פופ אלקטרוני מוקדם, פולק ארגנטינאי, פרוגרסיב, זמרים-יוצרים ועוד. ההתרגשות והקסם שלי ממוזיקה מוחשית לא יכולים להפסיק. אין כמו החווייה הפיזית של עבודה עם ויניל – הפגמים העדינים האקראיים כמו תנודות מהירות נגינה, פצפוצים או חריקות נדירות, הריגוש של מיקס חי. זה תהליך ששומר אותי מחובר עמוק למוזיקה, ואני מקווה שזה יגיע בשלב הסופי – חווית ההאזנה שלכם.
אני ממש גאה בחלק האחרון הזה מסדרת אמירדיו. אז, קחו את האוזניות, או תכוונו את הרמקולים ותנו לעצמכם להיסחף עם הצלילים:
חלף קצת זמן מאז הפוסט האחרון, חודש קשה ועמוס עובר עלינו. בכל אופן עכשיו בדיוק מתאים לי להתרענן במשהו קצת יותר קליל… אחד החלומות הגדולים שלי בתור מוסיקאי, הוא להפיק אלבום דיסקו מושקע. יכול להיות שיהיו כאלה שירימו גבה בכלל עצם הרעיון, שמצטרף לעוד אחת מאהבותיי האנאכרוניסטיות. אני למעשה נולדתי בשנת השיא של מוסיקת הדיסקו – 1978. בבית שגדלתי בו המוסיקה אף פעם לא הייתה עניין חשוב ומרתק במיוחד, בעצם עד גיל 13 לא הייתה לי מערכת סטריאו בכלל. היה פטיפון מזוודה מתחילת שנות ה-60 (שאבא שלי קיבל כנראה לכבוד בר המצווה או משהו כזה), שהוא היה ממוקם בחדר שלי מגיל אפס – על זה אני ארחיב ארוכות בפעם אחרת, בכל אופן התקליטים שהיו לי שם היו בעיקר מוסיקת רוק-פופ משנות ה-60 שאבא שלי קנה בתור נער, ותקליטי ילדים שקנו לנו הצאצאים, בהגיענו לעולם. ההורים שלי אף פעם לא הקשיבו למוסיקה מיוזמתם, ולכן לא ראו כל צורך בהשקעה במערכת סטריאו, אבל רדיו כמובן היה, והוא עבד רוב שעות היום. בבוקר היינו קמים לצלילי הנעימה של התוכנית המיתולוגית של אלכס אנסקי בגל”צ – 707ֿ, בשאר היום הרדיו היה מכוון על תחנת קול השלום. לפני כ-10 שנים בערך כשעבדתי בתור מוכר ב”טאוור רקורדס” ז”ל בחוצות המפרץ בחיפה, יצא אוסף מחווה לתחנת קול השלום, כשבין השירים הכניסו את הג’ינגלים המקוריים של התחנה. אני זוכר שבפעמים הראשונות ששמעתי את הג’ינגלים חטפתי כזאת צמרמורת, ועפתי לגיל 5 בערך. אני חושב שאז נפלה לי אחת התובנות – למה יש לי כזאת חיבה גדולה למוסיקת הדיסקו, שהרבה שנים (ואולי עדיין) סובלת מתדמית זולה, כזאת שלא נותנת להשאיר איזשהם ערכים אמנותיים לסוג היצירה הזה. אני חושב שלפחות מחצית מזמן השידור של קול השלום, לפחות לזה שאני נחשפתי אליו בתור ילד, היה מוקדש למוסיקת הדיסקו וה-Fאנק של שנות ה-70. הגרוב הבסיסי שתמיד ליווה את הזמן הזה הוא הביט הראשון של בייסדראם (תוף הבס) וביט שני של סנר (תוף רשת) ומחיאות כפיים קצובות…. בנגיס – מיקסטייפ “דיסקומט”, התמקדתי בז’אנר המפוקפק, ליקטתי כאן שירים וקטעים אינסטרומנטאליים שאני מאוד אוהב. אני חושב שמרביתם יכולים לתת מושג לתמצית הדיסקו הטוב (לטעמי), אני חושב גם שמרביתם לא מוכרים או מוכרים פחות בתור להיטים, הכנסתי גם כמה גרסאות מעניינות לשירים היותר מוכרים, וסביר להניח שרבים מכם יזהו אי-אילו צלילים מוכרים שסומפלו במשך ה-20 שנים האחרונות במוסיקה האלקטרונית לסוגיה. אני לא יודע אם מיותר לציין, אבל בכל זאת אני אוסיף 😉 שימו לב כמה מוסיקאים רציניים ומוערכים משתמשים במוטיבים של דיסקו טהור בתוך היצירה העכשוית שלהם, לא צריך להרחיק לכת – אסף אמדורסקי, במיוחד במוסיקה שהוא יוצר לעצמו, נאמן לאסתטיקה של הדיסקו מתקופת האלבום הראשון שלו עד לעבודות האחרונות, כך גם רן שם-טוב (סולן וגיטריסט “איזבו”) למשל, לא יחמיץ אף הזדמנות להכניס איזה גרוב תופים בהשראת הרחבה המוארת. אני באופן אישי מתלהב במיוחד מהעיבודים התיזמורתיים העשירים, שלפעמים מתקרבים לסימפוניים. יש איזשהו אופי ייחודי בנגינה (שניתן להבחין בו במיוחד בסקציות המיתרים), אני מניח שזה גם קשור לאופי ההקלטה והמיקס. מה שעוד כל כך מענג לשמוע זה את איכות הנגינה המעולה של הנגניםֿ, ובכלל השירים עצמם, אף על פי שהם שטחיים לגמרי ברמה הטקסטואלית, ברמה המוסיקאלית הם פשוט מצויינים.
**עידכון – הפוסט המקורי התפרסם באוגוסט 2011, לאחרונה הקשבתי למיקסטייפ הזה שוב והחלטתי שהוא ראוי להוצאה מחודשת ומשופרת. מצאתי גרסאות יותר איכותיות (מבחינת סאונד) של הקטעים האלה ומיקססטי מחדש:
יאללה, תלחצו על ה-Play – תתחילו לפזז!!! – המיקסטייפ גם ערוך ברצף ללא שקט בין השירים כמיטב המסורת כאן 😉
כמו תמיד, המיקסטייפים שלי מגיעים בצורה לא עקבית – אבל הנה אחד חדש, מלא בצלילים שונים, אחד שאספתי בנסיעה לקולומביה הנפלאה לפני כמה חודשים, אחר, שהכיר לי חבר לעבודה, וכן הלאה – עשרה קטעי מוזיקה שונים מתקופות ומקומות שונים, כולם מנוגנים מתקליטי ויניל ומוקלטים על טייפ סלילים במהירות איטית לחוויית לו-פיי מושלמת – הנה
זה כאן – הפרק החמישי של “אמירדיו” באויר. הוא יצא ארוך יותר מהרגיל, עובר את שעת הרדיו הסטנדרטית שאני משתף כאן. כמו שאנחנו אומרים, הייתי בשוונג ונתתי לרוח שלי לזוז עם התקליטים. המיקסטייפ הזה יצא שליו, מהורהר בוואייב שלו:
באופן מקרי הפרק הרביעי בסידרת אמי-רדיו יוצא ברביעי ליולי, הרי הוא יום העצמאות המקומי של אמריקה. באופן טבעי, הנסיבות הובילו אותי ליצירת מיקס שמוקדש ליום הזה. לא כל הרצועות שמופיעות כאן נוצרו בארה”ב, אבל כל אחת מהן מסמלת משהו מאוד אמריקאי בתפיסה שלי. תקליקו על הכפתור המשולש כאן מתחת וגלו בעצמכם:
סוף סוף, מתחילים לראות את האור – הקורונה דועכת לה מהחיים שלנו, וסוף סוף, אחרי שנה וחצי אני נוסע לישראל. אין צורך ביותר מדי מילים כדי להציג את המיקסטייפ הבא… תקליקו על כפתור ה-Play לעוד מסע אקלקטי:
כן! כשכל העניינים הטכניים מוכנים, המוסיקה רק מחכה שאני אנגן אותה על הפטפונים – וככה עשיתי! שלפתי לי כותרים מגוונים באופן אקלקטי. יש לכם כאן מהכל – מ”בראס רוק” (מוסיקת רוק שמבוססת על כלי נשיפה) אל אום קולת’ום, משאנסון צרפתי אל מוסיקה ישראלית עממית, מסטראווינסקי לשנות ה-80 האפלות, וכן הלאה. דילוג הז’אנרים הזה זורם ממש טוב כשמאזינים מהתחלה עד הסוף:
לאחר פסק-זמן ממושך, הנני כאן! הפעם הצלחתי סוף סוף לארגן משהו שרציתי ממזמן – עמדת מיקסים מתקליטים! עד כה, כל המיקסטייפים שיצרתי ושיתפתי כאן נערכו באופן דיגיטאלי על מחשב כזה או אחר.
לא טרחתי לנקות את התקליטים שבחרתי לנגן במיקס הזה (כמעט שרירותית), כך שיש מעט רעשי רקע, קליקים ופיצפוצים, ואני אוהב את זה!
עכשיו אני חוזר אל השורשים – משתמש בפורמט המוסיקאלי האהוב עליי, תוך כדי זרימה של מיקס אותנטי. יותר מזה – אני השתמשתי באחד מטייפי הסלילים שלי כדי לתעד את מיקס התקליטים, וככה השגתי שכבה נוספת של “רוויה” אנלוגית בשימוש מהירות הקלטה איטית: ככה, תדרים גבוהים ומבריקים מתעמעמים, באופן רנדומלי שכל כך טיפוסי לסוג של פורמט הטייפ הזה, במיוחד כשאני משתמש בסלילים ישנים משנות ה-60’…
מעכשיו יש לי את המקום ואת הדחף לרקום מארגים מוסיקאליים הישר מספריית התקליטים שלי. קדימה, תיכנסו:
כן כן, אני תמיד נדהם לראות מה התדירות של פוסטים/ מיקסטייפים שאני משתף כאן… אני מאוד אוהב את מלאכת יצירת המיקסטייפים, וכמו תמיד, כשאני מוצא או נזכר ברצועה מאלבום או בשיר מסויים שמתאימים לסוג מסויים של מיקסטייפ אני מצרף אותם לרשימה ייעודית. לאט לאט הם מצטברים ולבסוף מארג מוסיקאלי חדש מקבל צורה. התירוצים מעלים אבק, אבל עדיין רלוונטיים – מחסור בזמן שיאפשר לי לשבת ולערוך את ה”נגיסים” הנפלאים האלה הוא ניכר, אבל אני שמח שסוף סוף נוצרה לי ההזדמנות לשתף אחד חדש.
הקיץ הקצר בשיקגו נתן לי השראה לרקום מיקסטייפ חדש בסידרת “מבעד לווילונות” Through The Curtains. סימני הסתיו המוקדמים מביאים איתם טעמים מלנכוליים ל”חיך” הפָּאלֶטָה שלי, אבל מאיזשהי סיבה מוסיקה כזאת, שבדרך כלל נחשבת אפילה, קודרת, עצובה או חסרת התלהבות יכולה לתת המון תקווה והשראה, ובוודאי ריגוש עמוק. תקליקו על כפתור ה-Play והצטרפו אליי לטיול מוסיקאלי קצר, אבל מדוייק:
בשנים הראשונות שלי כחפרן מוסיקאלי, נתקלתי במושג הזה שנקרא רוק מתקדם. לא הבנתי בכלל מה עומד מאחורי צמד המילים הזה. כילד תמיד נהניתי לשמוע את Moonlight shadow מתנגן ברדיו וברור שלא ידעתי מי מבצע את השיר, אני מאמין שבאיזשהו שלב נתקלתי באוסף של להיטים משנות ה-80 ושם צץ לו השיר וככה הלכתי לחפש עוד חומרים של מייק אולדפילד שסווג תחת “רוק מתקדם” בחנות האוזן השלישית המיתולוגית ששכנה אז במדרחוב נורדאו בשכונת הדר של חיפה. מצאתי שפינק פלויד היו שכנים באותה ערוגה וגם ג’נסיס, שעד אז הכרתי אותם רק בתור להקת פופ משנות ה-80 ולא היה לי מושג על הפעילות שלהם בשנות ה-70.
ככה גיליתי עוד ועוד אמנים ונשביתי לגמרי בקסמי הז’אנר, כמה שנים אחרי היה לי כבר הרכב פרוגרסיבי משלי.
מה שמשך אותי, בהתחלה בלי ידע תיאורטי בכלל, זו החופשיות היחסית במוסיקה של אותם אמנים. אני לא יודע אם ההנחה שלי נכונה, אבל הסיבה שהז’אנר המוסיקאלי הזה תויג כ”רוק מתקדם” נבעה בסה”כ מטעמים טכניים – ההרכבים האלה הכילו את הליבה הרגילה של הרכבי רוק – בס/ גיטרות/ תופים – אליהם הוספו שכבות גדושות של כלים מוסיקאליים שונים ואפקטים אחרים שהיו באמת הרבה יותר מורכבים ולפעמים נועזים ממה שניתן היה למצוא בהרכבי רוק קלאסיים. כמובן שגם המוסיקה עצמה מורכבת וגם השירים או היצירות ארוכות בהרבה משיר רוק רגיל.
גם תחת המטריה הזאת היו תת-ז’אנרים ותופעות, ומה שמעניין אותי להזכיר בהקשר הזה – הרוק המתקדם, בעיקר בחוגי מוסיקאים וחובבי מוסיקה בכלל, זוכה להרבה מאוד חבטות ונתפס לפעמים כיומרני או ראוותני – לפעמים בצדק – חלק מהאמנים המשתייכים לז’אנר הזה נטו להשוויץ ביכולות הטכניות שלהם על כלי הנגינה וככה לפעמים אפשר למצוא אלבומים שלמים מלאים בפירוטכניקה כלית ומעט מאוד תוכן מוסיקאלי עם אמירה. אני מעולם לא נשביתי בתכנים ה”טכנוקראטים” ותמיד התחברתי ליצירות ושירים עם תוכן יציב וברור – כזה שאפשר לשיר או לנגן אותו בראש.
המיקסטייפ הבא מכיל קטעים שאת חלקם אף אחד לא היה מתייג כמתקדמים בכלל, אני מוצא בהם קשר ישיר מאוד, לפחות ברמת הרוח 😉
