הפתעות עירוניות

03/07/2011

בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? אני ואחותי איילת בחוף הצוקזה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:

Israelick Vol II by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק לנגיס בתיקיית ZIP

Tags
#עברית