Número Cinco


Here it is – The fifth episode of AmiRadio is on the air. This one resulted in a longer playing time, exceeding the regular one-hour episodes I’m sharing here. As we like to say in Israel – I was in my schwung (apparently “momentum” in German…) and let my spirit move with the records. The mixtape turned out to be mellower, sort of contemplative in its vibe.

Go on!


In my first years as a music digger, I came across this concept called Progressive Rock. I didn’t understand at all what was behind this term. As a child I always loved when they played Moonlight Shadow on the radio, I didn’t know anything about the performer. I believe that at some point I came across a collection of hits from the ’80s where the song came up and that’s how I went looking for more of Mike Oldfield’s stuff that was classified under Progressive Rock in the Third Ear store which was then located on Nordau street in Haifa’s Hadar neighborhood.

I found that Pink Floyd neighbored in the same bin with Genesis, which until then I had known only as a pop band from the 1980s and had no idea of their activity in the 1970s.

That’s how I discovered more and more artists and was totally caught up in the charms of the genre. A few years later I had a Progressive Rock band of my own.

What caught me, at first without theoretical knowledge at all, is the relative musical freedom of those artists. I do not know if my assumption is correct, but the reason why this musical genre was labeled as Progressive Rock was due to technical reasons – these bands contained the usual core of rock groups – bass/guitars/drums – to which added layers of different musical instruments and other audible effects that were really much more complex and sometimes bolder than what could be found in Classic Rock acts, of course, the music itself is complex and the songs or the pieces are much longer than a regular Rock song.

Even under this umbrella were sub-genres and phenomena, and what I am interested to mention in this context – Progressive Rock, especially in the circles of musicians and music enthusiasts in general, gets a lot of blows and was sometimes perceived as pretentious or ostentatious – sometimes justified – some of the artists belonging to this genre tend to show off their technical abilities with their musical instruments, and sometimes you can find whole albums filled with instrumental pyrotechnics and very little musical content with a statement. I have never been captivated by the technocratic content, and I have always connected to pieces and songs with clear shape and content – one that can be sung or played in the head.

The next mixtape contains pieces, some of which no one would label as Progressive at all, I find they have a straight connection to the genre, at least with their spirit 😉



הצורך לערוך אוסף שקשור ל״מוטאון״ היה קיים הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בבלוג ולערוך את המיקסטייפים האלה, למעלה מחמש שנים אחורה. רק לאחרונה הייתה לי הזדמנות אמיתית לחקור את העניין לעומק.
בכל פעם שיוצא לי לבקר בסופרמרקט השכונתי שלנו בדרום שיקגו, אני כל כך נדהם מהמוסיקת רקע שהם בוחרים לנגן בחנות. רוב המוסיקה שמתנגנת שם היא מוסיקת soul ו Fאנק משנות ה-60 וה-70, וכמובן שחלק מאוד נכבד מהם מבוצעים על ידי האמנים של מוטאון. אני היייתי מופתע, כי בתור ישראלי אני רגיל לשמוע מוסיקת רקע איזי-ליסנינג דיגיטאלית במקומות ציבוריים, כמעט אף פעם לא ינגנו מוסיקה אותנטית של אמנים אמיתיים ובטח לא משהו שחוצה את קווי הפופ המיינסטרימי העכשווי לסוגיו. כאן בארצות הברית הם מנגנים בד״כ מוסיקה מצויינת במקומות ציבוריים. למשל, בקיץ האחרון ביקרנו בפארק שעשועים ענק באינדיאנה ומרבית המוסיקה שנוגנה ברקע הייתה משנות ה-60 וה-70, הם ניגנו למשל שירים מתוך Abbey road, לא הלהיטים, אלא אלה מהצד השני של התקליט.
נחזור לענייננו – התחלתי לחפש אחרי אלבומים שלמים של מוטאון משנות ה-60 ותחילת ה-70, אחרי חיפוש די מעמיק, לצערי לא מצאתי הרבה חומרים מעניינים שהם לא להיטים. אחת מן המטרות שלי כשאני כותב כאן בבלוג ומפרסם מיקסטייפים שאני עורך, היא לכלול חומרים פחות מוכרים, בכל נושא או ז׳אנר שאני מחליט להתעכב עליו. כמו הרבה אנשים אחרים אני מאוד אוהב את הלהיטים הקלאסיים של מוטאון משנות ה-60 וה-70, אבל אחרי האזנה להרבה אלבומים שלמים של אותם אמנים התאכזבתי לגלות שלא היו להם יותר מדי חומרים מרגשים להציע, ואני יודע שאני מכליל, אבל למצוא אלבומים מושלמים וחדשניים כמו What’s going on של מארווין גיי ו-Solid Rock של ה-Temptations זאת ממש משימה לא פשוטה, ולדעתי האישית, כשאותם אלבומים נתפסים בעיניי כגאוניים, הם בכלל לא מייצגים את ה״סאונד״ של מוטאון שאני חיפשתי למיקסטייפ הזה. השינויים ההרמוניים האינטנסיביים (שאני אוהב לכנות חריפים), המקצבים המתוחכמים וההפקות החדשניות לשירי פופ – אלה הדברים שכללתי כאן, אבל רובם לא מוכרים כלהיטים. בחרתי לכלול גם אמנים שבכלל לא קשורים למוטאון אבל הושפעו ישירות מהאופי של הלייבל, אני גם זזתי בין תקופות, חלק מהרצועות הופקו והוקלטו לפני התקופה הקלאסית של מוטאון (שהיא לטעמי בין 1964 ל-1972) וחלקן הופקו עשרות שנים אחרי. מקווה מאוד שאצליח להפתיע כאן כמה מומחים לעניין.


The urge to compile Motown-oriented mixtape was there probably since I started to fill this blog with mixtapes more than 5 years ago. But only recently have I had the time to really explore this concept.

Each time that I visited our south Chicago grocery store, I was so amazed to find that the background music contained mainly classical soul songs from the 1960s and 1970s, and of course a respectable chunk of it performed by the Motown artists of the day. My surprise was the result of what I was accustomed to finding in Israel when it comes to background music in public spaces – mainly digital instrumental versions for cheesy pop music, and never original, classical versions of good music like they play in the U.S. in public spaces.

BUT, unfortunately, I must say that after extensive research and long searching I didn’t find much material that really excited me from the Motown albums and artists I admire so much. One of my goals for this blog and my mixtapes is finding and integrating less common materials, whatever genre or subject I chose to explore. Like so many other people, I really like the classical original hits of Motown from the 1960s and the early 1970s. But after I searched and listened to many complete albums from that era I was sad to discover that they didn’t have much exciting material to offer and, I know I’m generalizing, but such innovative complete Motown albums like Marvin Gaye’s “What’s going on” and The Temptations “Solid Rock” are rare, and for my own taste, while they are excellent albums they don’t represent  that “Motown sound” that I was looking for.  The intensive harmony changes (which I like to call “spicy harmonies”), the sophisticated grooves and production are innovative ideas (for their time, of course), that you could find in the following mixtape. I did chose to add some non-Motown artists that have been directly influenced by the core ideas that I’m trying to elaborate here. I also swung between eras, some completely pre-Motown songs and some newer materials that came long after the golden era of the 1960s and 1970s. I really hope that I could surprise or could bring some new knowledge for you Motown lovers 🙂



After a year of absence, I’m coming back to write: This time with a new look and new format. From now on, this blog can be read in English and Hebrew and invites everyone on the globe to be part of my musical world. Last year I experienced a massive upheaval in my life as I knew until now. After a long and intense process, I moved to live with my love in the United States.
I wasn’t ready for the intense emotional experience involved with such a change. And so each time I encounter a new sight, new behaviors, the different seasons – all these raise associations to my fevered brain, and naturally, there are many appropriate soundtracks for these associations. The next mixtape ‘nugget’ features tracks that accompanied me at different times in my life, some of them at very young age, some later and some from recent weeks. Each one of them sparks something very emotional in me.


אחרי היעדרות של למעלה משנה, אני חוזר; הפעם במראה ובפורמט חדש. מעכשיו הבלוג הזה מוגש בעברית ובאנגלית – מזמין כל אחד על הכדור להיות חלק מהעולם המוסיקאלי שלי. השנה האחרונה היוותה מהפך עצום לחיים כפי שהכרתי עד עכשיו, אחרי תהליך ארוך ואינטנסיבי עברתי לחיות עם אהובי בארה”ב.

באמת שלא הייתי מוכן לחוויה הנפשית האינטנסיבית שכרוכה בשינוי כזה. וככה בכל פעם שאני נתקל במראות חדשים, בדפוסי התנהגות שונים, גוון של מזג אויר אחר – כל אלה מעלים אסוציאציות במוח הקודח שלי, ובטבעיות יש להרבה מהאסוצאציות האלה פס-קול מתאים. במיקסטייפ הבא מככבות רצועות שליוו אותי בזמנים שונים בחיים, חלקן ממש מגיל צעיר, חלקן מאוחר יותר וחלקן ממש מהשבועות האחרונים. כל אחת מהן מציתה משהו מאוד רגשי בתוכי.

מתחדש אנרגטית


כן כן… חלפה לה כמעט שנה מאז טרחתי לחדש כתותיי בבלוג המוסיקאלי שלי. שנה חשובה עוברת עליי, הרבה תהפוכות צפן גורלי, והיד עוד נטויה. כל הזמן הזה מעולם לא הפסקתי להרהר בפעילותי המוסיקאלית גם בתור עורך מוסיקה מוקלטת קיימת, לא מפרי עטי, אלא כזאת שאני מוצא בה עניין והשראה. הפעם בחרתי להתעסק בז’אנר בסיסי, שאולי יכול להסתמן כשולי בסביבה המוסיקאלית שלי (בוודאי שלא). למי שעוקב כאן אחרי הבלוג ומקבל אולי איזה רושם יותר איזוטרי או אקלקטי מאוד בטעם שלי, שלא תמיד יקלע לאניני האוזניים, בפעם הזאת בכלל עשיתי צעד אל עבר מחוזות יותר מוּכָּרים: אני מדבר על הרוק, ובעיקר הרוק הקלאסי שזולג מעבר לשורשים הבלוזיים שלו אל מחוזות ה”ליכלוך” והחיספוס שמתאפיין כל כך בשימוש באפקט האוברדרייב (או דיסטורשן רחמנא ליצלן, כשאני באופן אישי, כמעט תמיד, מעדיף את ה”חמיצות” של אפקט ה-Fuzz על הלכלוך הסטנדרטי של הדיסטורשן הנפוץ – אבל ענייני הסאונד הם לדיון אחר), כמו גם מעבר להרמוניות הסטנדרטיות של הבלוז, עליו כמובן הרוק הראשוני מבוסס. אז כפי שהזכרתי, מוסיקאלית, הלקט שמוגש כאן עכשיו מכיל כמה דוגמאות מפנתאון הרוק הקלאסי (בעיקר מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל גם דברים חדשים יותר – כולם צבועים במיטב הלכלוך החמוץ, החם והאנרגטי (מכאן גם מגיע השם של האוסף).

Orange Rock by Amir Khay Nir on Mixcloud

וכמעט שכחתי…. למי שרוצה, יש את הנגיס הזה גם להורדה כתיקיית ZIP שמכילה קבצים נפרדים כאן:

Resuming with energy

Yes yes…. it is almost one year since I wrote here for the last time. I have a critical year, many vicissitudes my destiny held for me, and there are more to come. Through all this time I never stopped pondering about my musical activity as a music curator and editor, one that I find interesting and inspiring. This time I chose to deal with a primary music genre, one that can accidently be considered as marginal to my musical environment (of course it is not). The ones that follow this blog and may get an impression of esoteric or eclectic taste that I possess, a taste that not always please fastidious ears. This time I deal with a much more widespread musical domain: I’m talking about Rock, and especially Classic Rock. It leaks from the roots of the Blues to some more rough zones that are characterized by intensive use of the Overdrive effect (Or Distortion God forbid. Personally I prefer the sourness sound of the Fuzz effect between these options). Hence, this domain goes beyond the standard harmonies and patterns of the Blues, on which the original Rock music is based.
So as I mentioned musically, this mixtape contains some examples from the Classic Rock pantheon (mainly from the early 1970s) but also newer materials, all of them are painted with the sourness, warm and energetic ingredient – and from here comes the name for this nugget:


For my king, etiquette.


This time I’ll focus on an individual musical domain which I love and connected to since ever. I’m talking about this ‘royal’ element that you can’t necessarily relate to a particular musical genre. The most related thing to a musical genre that I can think of was in the late 1960s – Baroque pop, and as you could listen soon this royal element is leaking between many genres outside of pop, and that’s good. I mentioned in some previous post about Modal character which is essential to this musical domain. The composers of the above field embraced some common musical principles from the Baroque era which its roots are mainly from Italy, but also from the British folklore that includes the whole area – Scotland, Wales and Ireland, and even parts of France and other places in western Europe. It is interesting to mention, maybe naturally, the Modal influences and harmonies that are suitable for them, came to other areas through the Christianity and the church, to the eastern Europe and the Balkan folklore music.
The Modal musical materials alone, are familiar with cultures around the globe. But with our ‘royal’ case we can distinguish a typical vocal presentation that includes some particular phrasing or word cutting that became familiar in other countries far from the British Isles. As you can listen in the next nugget, one of the most common instruments is the Harpsichord which I really love. (One of my dreams is to own a harpsichord when I reserve enough room for it… beside some other fantasies…)
The Harpsichord was a predecessor to the piano that we know today. Its way of producing the notes is entirely opposite to the piano. When we hit a key on the piano, we’re triggering an internal hammer to hit the strings. With a Harpsichord, hitting a key causing to pluck a string as you can see in the following video: (I suggest to forward it to the 1:15 min)

I think that the choice of using the Harpsichord helping to emphasize the majesty that characterizes the music and the performance in this domain. More common musical ingredients that we can find here are the massive vocal harmonies, and Counterpoint in particular, and of course the use of acoustic instruments like flutes and plucked instruments. On the first ‘nugget’ that I posted here in this blog, we have some great example for the folkloric use of Modal motives of the young Israeli state. In this nugget, I chose to pick some tracks that contain the ‘royal’ domain but have some additional values that keep them out from the classic folklore music. I think that at least half of the tracks that presented here, come from the Progressive Rock music genre which is one of my musical foundations, and also as an important musical form it will get a tasty nugget series in the future.


גינונים למלכי


הפעם אתמקד במאפיין מוסיקאלי שאני מאוד אוהב ומתחבר אליו מקדמת דנא. אני מדבר על אלמנט “מלכותי” שלאו דווקא ניתן לשייכו לז’אנר מוסיקאלי מסויים. הדבר הכי קרוב שהוגבל בז’אנר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת נקרא “פופ בארוק” (Baroque pop) וכפי שבקרוב תראו ותקשיבו, האלמנט הזה זולג להרבה כיוונים מעבר לפופ, וטוב שכך. ציינתי בפוסט קודם את העניין המודאלי שהוא מרכיב הכרחי ביצירת המוסיקה הזאת, ולמעשה המלחינים והיוצרים באזור המוסיקאלי הזה, מאמצים עקרונות רווחים שבאים מתקופת הבארוק שמקורותיו באיטליה בעיקר, כמו כן מהפולקלור הבריטי שמאגד בתוכו כמובן את כל האזור הגיאוגראפי, לרבות סקוטלנד, וולש ואירלנד, ואפילו אזורים בצרפת ובעוד מקומות במערב אירופה. מעניין לציין, אולי באופן טבעי – השפעות מודאליות והרמוניות שמתאימות להן הגיעו עם הפצת הנצרות בהחלט גם למוסיקת הפולקלור המזרח אירופאית והבלקן. המרכיבים המודאליים, כשלעצמם מזוהים עם תרבות עממית כלל עולמית. אופן ההגשה וחיתוך השירה שאופייניים לבני האצולה האנגלית, רווחו והתפשטו כמובן הרבה מעבר לאיים הבריטיים, כפי שתוכלו בקרוב להיווכח מהנגיס המדובר. אחד מהכלים הדומיננטיים שתשמעו כאן הוא הצ’מבאלו, (או באנגלית Harpsichord) שאני מאוד מאוד אוהב (אחד החלומות שלי – כשיהיה לי בית גדול מספיק, הוא להחזיק בכלי כזה לצד עוד כמה פנטזיות אחרות…). הצ’מבאלו למעשה קדם לפסנתר האקוסטי שאנחנו מכירים כיום, ואופן הפעולה שלו שונה מהותית מהפסנתר – כשאנו לוחצים על קליד בפסנתר, אנו גורמים בעצם לנקישה פנימית של פטיש על המיתרים שבתוכו, ואילו בצ’מבאלו הלחיצה על קליד גורמת לפריטה על מיתרים כפי שתוכלו לראות כאן בסירטון (ממליץ להריץ אותו לדקה 1:15):

אני חושב שהבחירה בשימוש בצ’מבאלו מדגישה את ההוד וההדר המלכותי המאפיינים גם כך את הלחנים ואת אופן הביצוע בתחום הזה. עוד מרכיבים מוסיקאליים שכיחים שניתן למצוא במוסיקה הזאת הוא כמובן השימוש הרב בהרמוניות קוליות, ובפרט בקונטרא-פונקט, וכמובן בכלים אקוסטיים נוספים כגון מיני חלילים וכלי פריטה. בנגיס הראשון שפרסמתי בבלוג הזה, מופיעות דוגמאות מצויינות לשימוש מוסיקאלי פולקלורי דומה בישראל הצעירה ואילו בנגיס הזה אני מכיל מבחר קטעים שמייצגים היטב את המוטיבים הנ”ל אך מאידך מוסיפים להם ערכים אחרים, שמוציאים אותם מתחום המוסיקה הפולקלורית הקלאסית, למעשה לפחות מחצית מהרצועות שמוגשות כאן מבוצעות ע”י מוסיקאים מתחום הרוק המתקדם שכמובן הוא מבין אבני היסוד המוסיקאליות שלי, וגם הוא כצורת יצירה מוסיקאלית חשובה ביותר, יזכה בהמשך לסידרת נגיסים טעימה.



Royal field by Amir Khay Nir on Mixcloud

למשקיעים – כרגיל לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

מזוודת הפלאות


כפי שציינתי כבר בפוסט קודם הפעם אני ארחיב על כור מחצבתי – הפטפון הראשון שלי. הוא ליווה אותי, מוצב לו בפינת החדר על איזשהיא שידה כשהוא מנגן ומנגן… למעשה לימדו אותי להפעיל אותו מאז שאני זוכר את עצמי. הדבר המדהים בדיעבד, לא היה לי מושג שמדובר בפטפון מסוג “צ’יינג’ר” – כזה שמאפשר לנגן בו 6 תקליטים ברצף, 6 צדדים למעשה. יש כאן סירטון שמראה את הפטפון הזה בפעולה:




גיליתי את הפטנט רק בגיל מאוחר, ככה שהקשבתי לתקליטים בצורה הרגילה – אחד אחד. תמונה אופיינית שהייתה מסתמנת למי שהיה נכנס לחדרי בבית הוריי, הייתה ילד קטן יושב על השטיח ומשחק שעות בלגו, כשברקע מתנגנים להם תקליטים משנות ה-60. לעיתים רחוקות הייתי מקשיב גם לתקליטי ילדים, בעיקר הפסטיגלים שיצאו בתקופה שגדלתי בה – אלו היו התקליטים היחידים שניקנו בשנות ה-70 וה-80 כשאני ואחיותיי גדלנו. אחד מהזכרונות הראשונים שלי הוא הרצון העז למערכת סטריאו טובה (כמה ילדים בני שנתיים-שלוש אתם מכירים שחושקים במערכת סטריאו???) מסתבר שכבר אז זיהיתי מהם תדרים נמוכים (בסים) וגבוהים יותר שהפטפון האמור לא יכל להפיק. מדובר במכשיר שמנגן דרך רמקול אחד (מונו) מובנה בתוך המזוודה. איכות הצליל הכללית היא בינונית מינוס, בעיקר בגלל השימוש בראש קרמי (יש כאן דיון על זה) ובכלל המגבר המצוי בתוך המזוודה, שאמנם מכיל שפופרות, אך תוכנן באופן מאוד עממי, וכך גם הרמקול – קטן קוטר, לא סיפקו איכות צליל מרגשת. אציין שמזוודת הפטפון והמגבר שבתוכה יוצרו בישראל (כפי שניתן לראות את הלייבל שצילמתי שמוטמע בחלקה הפנימי של המזוודה)

ואילו הפטפון עצמו מתוצרת Garrard הבריטית הידועה מדגם “Autoslim” – יש חיישן מכאני שיודע לזהות אוטומטית את קוטר התקליט כשהוא נופל לצלחת המסתובבת וכך הזרוע עליה מורכבת המחט מגיעה ישר לתחילת התקליט גם אם הוא קטן, בינוני או בגודל הרגיל – 12 אינץ’.
המשאלה למערכת סטריאו נורמלית הוגשמה  רק בגיל הרבה יותר מאוחר, ואולי בגלל החסך הקדום אספתי (תיקנתי בעצמי וגם חילקתי לאחרים) הרבה מאוד פטפונים מסוגים שונים במשך השנים. ועכשיו למוסיקה עצמה – אוסף התקליטים שהיה ברשותי (וכמובן קיים בתוך התקליטיה הנוכחית שלי), עד שהתחלתי לקנות בעצמי תקליטים (בגיל 10 בערך),  כלל בעיקר תקליטי רוק’נ’רול, טוויסט, סול וקצת עבריים שאבי רכש בתור נער מתחילת שנות ה-60 ועד לשלב גיוסו לצה”ל ב-1966 (לא היו תקליטים חדשים שרכש אחרי) הנה כמה דברים שהוא מספר בתגובה לשאלותיי:
“התקליט הראשון שזכור לי היה של צ’אבי צ’קר (הזמר ששר את Let’s Twist Again). החשיפה שלי למוסיקה חדשה, ובפרט מחו”ל הייתה מאוד מצומצמת, בארץ היו אולי 3 תחנות רדיו וגם בהן היו משמיעים מוסיקה לועזית, ובפרט פופ ורוק באופן לא עקבי – לא הייתה איזה תוכנית קבועה, או שדר מסויים שהתמחה בזה, לעיתים רחוקות היינו מקשיבים לתחנות מחו”ל כמו ה-BBC דרך “גלים קצרים” וגם משם הגיעה חשיפה. אני לא זוכר ממש חוויה של קניית תקליטים. בקריות לא היו בכלל חנויות תקליטים, ובחיפה הייתה חנות “התקליט” ברח’ הרצל שגם היא הייתה די צנועה. אני זוכר שהיו חנויות לא מיועדות, למשל חנויות כלי כתיבה או צעצועים ששם היו לפעמים מלאים קטנים של תקליטים, אני זוכר שיצא לי גם לי להיות באיזה חנות תקליטים ברח’ בן יהודה בתל אביב, אבל זהו. חשוב לי לציין שלהבדיל ממה שהיום מדברים לפעמים בתקשורת, על סוג של איסור, או דחייה מופגנת שהייתה מטעם הממסד כלפי תרבות ה”פופ” – אני לא הרגשתי או חוויתי את זה.  אני הייתי חניך ואח”כ מדריך בתנועת הנוער העובד, ובקרית חיים מערבית באותה תקופה, היה מועדון שנקרא “להגשמה” [אני מוסיף כאן – כמה אירוני…]  ששם היו מנגנים מוסיקה לריקודים והיינו יוצאים לשם מיד אחרי הפעולות בקן של תנועת הנוער, ככה שלא הייתה שום תחושה של מחתרתיות. מצד שני גם לא הייתה ממש נהירה או איזשהו עיסוק מיוחד בתרבות או באופנה מחו”ל, וספציפית לא ברוק – אני לא זוכר שהיו הופעות חיות באזור חיפה, ובכלל לא זכור לי שמישהו החזיק בבית גיטרה חשמלית או שהיה איזשהו הרכב שניגן בסביבתי. לגבי הפטפון – הוא הוצב בחדר שלי, ההורים שלי לא ממש התעניינו במוסיקה. ידעתי על הפונקציה הזאת של החלפת התקליטים האוטומטית, אבל לא אהבתי את הרעיון הזה, חשבתי שזה יכול להזיק לתקליטים ולא השתמשתי בתכונה הזאת. מאוחר יותר היה לי טייפ סלילים והרבה יותר אהבתי את הרעיון שאני יכול לבחור את המוסיקה בעצמי [אבא שלי הכין מיקסטייפים 😉 ] ולא צריך להיות תלוי בסדר השירים שיש בתקליט מוכן, שלעתים לא אהבתי את כל השירים בו. ככה הייתי מקליט מוסיקה מהרדיו או מתקליטים שהשאלתי מחברים, והסתפקתי בזה – השירים עניינו אותי ולא איכות השמע, בגלל זה לא רכשתי אף פעם מערכת סטריאו. למרות שנהניתי תמיד ממוסיקה, היא אף פעם לא הייתה אצלי בסדר עדיפות גבוה. באמת כשהתגייסתי הייתי מגיע פעם בחודש לסופ”ש בבית, ומעבר למנוחה, היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי והיו חשובים יותר מהקשבה למוסיקה”.
חלק ניכר מהתקליטים הללו היו אוספים, שלמעשה נערכו בישראל והופצו ע”י חברת “התקליט” חיפה. יש כאן ראיון מעניין עם דב זעירא, מייסד החברה ובעליה עד היום, שמספר שם בריפרוף על החלוציות שלו בתחום בארץ, בקיצור הדברים שרלוואנטיים לפוסט הזה, הוא עונה לשאלה של המראיין לגבי העבר – “היה לי חוש לדעת מה הולך ומה לא, זה הכל” גם כאן בדבריו כמו אצל אבי, ניתן לשמוע סוג של חוסר עניין מיוחד שהיה באותה תקופה, כנראה שקיבלו את הדברים כמו שהם ולא הרגישו שקורה כאן משהו חדש.


 והפלא ופלא, אני באופן אישי לא יודע אם זה מזל או לא – אותם אוספים עיצבו אצלי באופן מאוד מהותי את הטעם המוסיקאלי ואת ההבנה המעמיקה בהתפתחות המוסיקה הפופולארית בימינו. אז כן, עכשיו אחרי שאני שומע את הדברים ממקור אמיתי שנכח בזמן אמת לצד התפתחות המוסיקה והאופנה הפופלארית בעולם ואיך שהיא ניקלטה בארץ, אני מקבל פרספקטיבה קצת יותר אמינה ממה שנהוג בד”כ לספר בנוסטלגיה  בתקשורת – לא הייתה כזאת התנגדות כלפי דברים שבאו מחו”ל, ומצד שני גם לא הייתה נהירה מאסיבית אחרי הדברים האלה, אנשים היו עסוקים בדברים אחרים, ואילו אני, אומר היום המון תודה על זה שזכיתי, כנראה די במיקרה להיחשף למוסיקה הזאת, בצורה הזאת. אז הנה לכם הנגיס שמכיל חלק ניכר מפס-קול הילדות שלי, ואני חושב שיש בו ערך רב, מרבית השירים כאן לא באמת הפכו להיות שירים מוּכָּרים במיוחד, אבל אני מוצא בהם ערך מוסיקאלי מעניין הרבה מעבר לסתם נוסטלגיה אישית. את הנגיס הזה יצרתי ממש מהתקליטים עצמם, שלמרבה שימחתי שרדו את השנים אצלי, במיוחד בתור ילד קטן שדי התעלל בהם. אפילו טרחתי לחבר את הפטפון המדובר למחשב כדי להעביר את החוויה האותנטית עם הצליל המונופוני המוגבל. שימו לב – חדי השמיעה יבחינו שמהירות הנגינה טיפה מהירה יותר מהרגיל – ככה הפטפון הזה מנגן (אין בו כיוונון Pitch כמו במכשירים מתקדמים יותר) – יאללה, ללחוץ על פליי:

Suitcase by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות


The suitcase of wonders

As I mentioned in one of my previous posts, I’ll expand my words about my musical birthplace – My first record player. It accompanied me, placed in the room’s corner on some cabinet while it plays and plays… My parents taught me how to turn it on since I remember myself. The amazing thing is that I didn’t have a clue then that this is a changer turntable, one that can play six records continuously, as a matter of fact, six sides of records. You can watch this clip with my lovely first record player:

I discovered this trick only much later. As a child, I listened to the records in the usual way – one by one. A typical picture you could see if you entered my childhood room in my parents’ home was a small child sitting on the rug and playing with Lego for hours while listening to records from the 1960s. In much fewer times I listened to some children records, especially the Israeli Children Music Festival records that were very popular in Israel while my sisters and I had grown. These were the only newer records that my parents bought beside those 1960s records my father purchased in his teens. One of my first memories as a young child was that I wanted to have a good stereo system. (How many toddlers in the age of 2-3 you know that wish for a good stereo?) Probably at this age, I was already aware of the existence of lower and higher frequencies that this record player couldn’t produce. It is a device that plays through one built in speaker (as is, it is Mono), the sound quality is minus mediocre, especially because of the use of a Ceramic cartridge. In general, this piece is very primitive built, even though it contains vacuum tubes (something that considered good these days), it has a small diameter speaker that can’t provide impressive sound quality. I must point that the suitcase and the internal amplifier built in Israel (there is a label of the manufacturer inside the case). The turntable itself made by Garrard, which was one of the most famous British brands that era. It is an ‘autoslim’ model which means it senses the size of the record automatically while it drops down through the long spindle. There is a side lever that moves while the record falls to the platter, and then the arm knows where to land, whether it’s a 7, 10 or standard 12-inch record. The wish for a good stereo system fulfilled in a later age, and maybe because of this first absence, I collected (fixed and also gave to others) many types of record players through all the years.
And now for the music itself. The small record collection that I had then (and of course still exists in my current library), included mainly Rock’nRoll, Twist, Blues, Soul and some Israeli music that my father bought as a youngster from the beginning of the 1960s til 1966. Then he recruited for the military service (there are no any newer records that he bought after). When I was ten, I started to buy my own records.

Here are some things that he tells as a response to my questions:
“The first album that I remember that I had was of Chubby Checker [the singer that sings Let’s twist again]. “My exposure to new music and especially from abroad was very limited. We had in Israel only three radio stations back then, and they used to play western pop music very sporadically, there wasn’t any scheduled radio show for this music or rather a special DJ that played this music. We also listened rarely to some broadcasts from abroad like the BBC stations through the Short waves, and we had some exposure from there. I don’t remember any record purchasing experience. In the Qrayot area (Haifa’s suburbs) there were not any record stores, and in Haifa, there was ‘Hataklit’ record shop in Hertzl street, which was quite modest. I remember that there used to be some undedicated stores, like toy stores, or stationery shops that used to hold some records for sale. I remember I visit a record store on Ben Yehuda street in Tel Aviv, but that was it. I must say that differently from what today’s media use to mention about the 1960s in Israel – as the establishment was against the pop culture from USA and UK, I haven’t felt it. I was a cadet in the social youth movement, and then a guide. At the youth movement activities we had a very ideological environment, and still, I remember at the same time, there was a club, its name was ‘Fulfillment’ [And I add here – how ironic…]. In this club, they used to play music for dance, and we used to go there right after our meetings at the youth movement house, so I don’t remember that was any rebellion feeling among the youth. From the other hand, there wasn’t some form of typical engagement or swarming after the culture or fashion from abroad, and particularly not after Rock music. I don’t remember any Rock concerts in Haifa area, and I don’t remember any person that held an electric guitar at home or any group that played around.
About the record player – it was placed in my room; my parents didn’t care much about music. I knew about this function of the automatic record changing, but I didn’t like this feature, I thought it could damage the records, and I didn’t use it. Later I had a reel to reel tape recorder, and I liked the idea that I can choose the music myself [My father made mixtapes!], And I don’t have to be dependent on the fixed playlist of a record, that sometimes I didn’t like all the songs it contained. This way I recorded music from the radio or from records I borrowed from friends, and that was enough for me – the songs were what was important for me and not the audio quality, that was the reason that I never bought a stereo system. Even though I always find music entertaining, it has never been in high priority, and when I went to the military service I came only once a month to visit home and besides for relaxing I had other things to do that were more important than music.”
Big number from this record selection were various artists collections that been edited in Israel and published under ‘Hataklit’ label in Haifa. I found an interesting interview with ‘Hataklit’ owner, Dov Zeira that tells very briefly about his pioneering with this subject in Israel, by distributing this music. TL;DR he answers to the interviewer question about the past: “I had the sense to know what will be a success, that’s all.”

In this picture you can see the back side of the sleeve of one of these records, which says:
“For you only!
That’s our slogan!
This record designed and produced for you only!
You can say – every record created for me – I’m the customer
And therefore – we wouldn’t try to contradict your words, the customer…
But go out and see how many records can’t adjust themselves to the average music amateurs. “For you only” produced only for you, wherever you like Dion’s singing or the theme from the film “Navarone guns,” or if “The Shirrels” voices are your favorite or Craig Douglas or John Leyton.
This record contains a song like “Teen queen of the week” together with the fantastic tune from the movie “The singer, not the song.”
This record contains Twist following the voice of Jack Scott; this is a record for you, and for you only!
We hope that you will enjoy from the songs same as us while we compiled this record.
‘Hataklit’ LTD Haifa”

As Dov Zeira’s words, like my father, you can hear some lack of particular interest that was in that era for this music, I guess they probably got these things as they are and didn’t feel that something new or important is happening. And amazingly, I don’t know if it’s luck or not, but those collections designed primarily my music taste and the way that I understand how the music changed profoundly in our days.
So yes, after I hear these things from an authentic source that lived in those days. As a witness to the development of the music and the modern fashion in the world and the way that it accepted in Israel, I have a little bit stronger and accurate perspective now, comparing to what the current media likes to tell about the 1960s in a nostalgic way.
There wasn’t such resistance for things that came from abroad, and from the other side, people and youngsters didn’t run after it, they were busy with other things. While I thank so much that I won, probably accidentally, to be exposed to that kind of music in that sort of way. So here is a nugget that contains a good selection from the soundtrack of my childhood. I think it has a lot of value, most of these songs didn’t turn to be classics, but I found a lot of musical value inside them, much more than a personal nostalgia. I made this nugget from the actual records that for my great pleasure, they survived the years especially after a small child abused them. I even hustled and connected my old record player to the computer to transfer this experience in the most authentic way that I can, with the limited monophonic sound. Pay attention – those of you who have sensitive listening capability will hear the slightly faster speed playing from the standard. That’s the way this record player is playing (it doesn’t have a Pitch knob like in advanced tables where you can adjust the playing speed accurately)
That’s it, now click the play:

← Previous Page