MusicExcite
אמיר חי ניר והעניינים המוסיקאליים שלו ☰☰☰☰☰☰☰☰☰ Amir Khay Nir and his musical stuff
27/06/2024
5/8/2011 תל אביב:
חלף קצת זמן מאז הפוסט האחרון, חודש קשה ועמוס עובר עלינו. בכל אופן עכשיו בדיוק מתאים לי להתרענן במשהו קצת יותר קליל… אחד החלומות הגדולים שלי בתור מוסיקאי, הוא להפיק אלבום דיסקו מושקע. יכול להיות שיהיו כאלה שירימו גבה בכלל עצם הרעיון, שמצטרף לעוד אחת מאהבותיי האנאכרוניסטיות. אני למעשה נולדתי בשנת השיא של מוסיקת הדיסקו – 1978. בבית שגדלתי בו המוסיקה אף פעם לא הייתה עניין חשוב ומרתק במיוחד, בעצם עד גיל 13 לא הייתה לי מערכת סטריאו בכלל. היה פטיפון מזוודה מתחילת שנות ה-60 (שאבא שלי קיבל כנראה לכבוד בר המצווה או משהו כזה), שהוא היה ממוקם בחדר שלי מגיל אפס – על זה אני ארחיב ארוכות בפעם אחרת, בכל אופן התקליטים שהיו לי שם היו בעיקר מוסיקת רוק-פופ משנות ה-60 שאבא שלי קנה בתור נער, ותקליטי ילדים שקנו לנו הצאצאים, בהגיענו לעולם. ההורים שלי אף פעם לא הקשיבו למוסיקה מיוזמתם, ולכן לא ראו כל צורך בהשקעה במערכת סטריאו, אבל רדיו כמובן היה, והוא עבד רוב שעות היום. בבוקר היינו קמים לצלילי הנעימה של התוכנית המיתולוגית של אלכס אנסקי בגל”צ – 707ֿ, בשאר היום הרדיו היה מכוון על תחנת קול השלום. לפני כ-10 שנים בערך כשעבדתי בתור מוכר ב”טאוור רקורדס” ז”ל בחוצות המפרץ בחיפה, יצא אוסף מחווה לתחנת קול השלום, כשבין השירים הכניסו את הג’ינגלים המקוריים של התחנה. אני זוכר שבפעמים הראשונות ששמעתי את הג’ינגלים חטפתי כזאת צמרמורת, ועפתי לגיל 5 בערך. אני חושב שאז נפלה לי אחת התובנות – למה יש לי כזאת חיבה גדולה למוסיקת הדיסקו, שהרבה שנים (ואולי עדיין) סובלת מתדמית זולה, כזאת שלא נותנת להשאיר איזשהם ערכים אמנותיים לסוג היצירה הזה. אני חושב שלפחות מחצית מזמן השידור של קול השלום, לפחות לזה שאני נחשפתי אליו בתור ילד, היה מוקדש למוסיקת הדיסקו וה-Fאנק של שנות ה-70. הגרוב הבסיסי שתמיד ליווה את הזמן הזה הוא הביט הראשון של בייסדראם (תוף הבס) וביט שני של סנר (תוף רשת) ומחיאות כפיים קצובות…. בנגיס – מיקסטייפ “דיסקומט”, התמקדתי בז’אנר המפוקפק, ליקטתי כאן שירים וקטעים אינסטרומנטאליים שאני מאוד אוהב. אני חושב שמרביתם יכולים לתת מושג לתמצית הדיסקו הטוב (לטעמי), אני חושב גם שמרביתם לא מוכרים או מוכרים פחות בתור להיטים, הכנסתי גם כמה גרסאות מעניינות לשירים היותר מוכרים, וסביר להניח שרבים מכם יזהו אי-אילו צלילים מוכרים שסומפלו במשך ה-20 שנים האחרונות במוסיקה האלקטרונית לסוגיה. אני לא יודע אם מיותר לציין, אבל בכל זאת אני אוסיף 😉 שימו לב כמה מוסיקאים רציניים ומוערכים משתמשים במוטיבים של דיסקו טהור בתוך היצירה העכשוית שלהם, לא צריך להרחיק לכת – אסף אמדורסקי, במיוחד במוסיקה שהוא יוצר לעצמו, נאמן לאסתטיקה של הדיסקו מתקופת האלבום הראשון שלו עד לעבודות האחרונות, כך גם רן שם-טוב (סולן וגיטריסט “איזבו”) למשל, לא יחמיץ אף הזדמנות להכניס איזה גרוב תופים בהשראת הרחבה המוארת. אני באופן אישי מתלהב במיוחד מהעיבודים התיזמורתיים העשירים, שלפעמים מתקרבים לסימפוניים. יש איזשהו אופי ייחודי בנגינה (שניתן להבחין בו במיוחד בסקציות המיתרים), אני מניח שזה גם קשור לאופי ההקלטה והמיקס. מה שעוד כל כך מענג לשמוע זה את איכות הנגינה המעולה של הנגניםֿ, ובכלל השירים עצמם, אף על פי שהם שטחיים לגמרי ברמה הטקסטואלית, ברמה המוסיקאלית הם פשוט מצויינים.
**עידכון – הפוסט המקורי התפרסם באוגוסט 2011, לאחרונה הקשבתי למיקסטייפ הזה שוב והחלטתי שהוא ראוי להוצאה מחודשת ומשופרת. מצאתי גרסאות יותר איכותיות (מבחינת סאונד) של הקטעים האלה ומיקססטי מחדש:
יאללה, תלחצו על ה-Play – תתחילו לפזז!!! – המיקסטייפ גם ערוך ברצף ללא שקט בין השירים כמיטב המסורת כאן 😉
August 5 2011, Tel Aviv.
It’s been a while since my last post, and this past month has been pretty tough. So, I thought it’s the perfect time to lighten things up. One of my biggest dreams as a musician is to produce a well-crafted Disco album. Some people might raise an eyebrow at this idea, along with some of my other old-school loves. I was born in the peak year of Disco – 1978.
In our home, music wasn’t a big deal, and until I was 13, I didn’t even have a stereo system. I had a portable suitcase record player from the early 1960s, which my father probably got for his Bar Mitzvah. It had been in my room for as long as I can remember. Most of my records were Pop and Rock music from the 1960s, bought by my father when he was a teenager. There were also some children’s music records that my parents bought for us. My parents never listened to music by choice, so they never thought to buy a stereo system. But we did have a radio that was on most of the day.
In the mornings, we woke up to a popular radio show by a famous Israeli actor and presenter. For the rest of the day, the radio was tuned to The Voice of Peace station. About ten years ago, when I worked at the now-closed Tower Records store, a new album came out featuring songs and jingles from The Voice of Peace station. Listening to those old jingles gave me chills and took me back to when I was 5 years old. That’s when I realized why I love Disco so much, even though it has a reputation for being a cheap entertainment genre.
I believe that at least half of The Voice of Peace’s broadcast time was dedicated to Disco and Funk from the 1970s. The basic groove that always played was the first beat of the bass drum, followed by the second beat of the snare and handclaps.
In my Discomat nugget, I focused on this often-maligned genre. I collected some of my favorite tracks, thinking they could show you what good Disco sounds like. Most of these tracks aren’t very well-known or are lesser-known hits. I included some interesting versions of more familiar songs, and I bet some of you will recognize sounds that have been sampled in many newer tracks over the past two decades.
I’m not sure if this is the right place to mention it, but many ‘serious’ musicians who aren’t necessarily mainstream use pure Disco elements in their current music. Personally, I’m especially enthusiastic about the full orchestral arrangements in Disco that can be almost symphonic. There’s a distinctive style, especially with the string sections from that era, likely due to the producers’ and sound engineers’ recording methods. Another thing that’s a treat for the ears is the quality of the musicianship. Even though the songs can be light and sometimes shallow lyrically, musically, they are just excellent.
** UPDATE: the original post/mixtape released in August 2011, I decided to revisit it, found better sources of the tracks and re-created the mix, Hit the PLAY:
03/07/2011
This post was about my personal experience from the ‘White Nights’ celebrations in Tel Aviv. In this English section, I rather summarize my words from this experience – I’ve listened to some concerts of both current artists and some very respectable Israeli musicians from the past. This experience reminds me how I love this music and led me to create a new nugget mixtape that dedicated for these giant musicians from the great era of the 1970s and early 1980s in Israel. It’s important for me to mention that this music is not an Israeli folklore music, but a more artistic type of music which we can relate to Psychedelic Rock, Progressive Rock, Folk, Ethnic and even Jazz.
בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? 
זה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:
Israelick Vol II by Amir Khay Nir on Mixcloud
לינק לנגיס בתיקיית ZIP
10/05/2011
בלי יותר מדיי הסברים, עכשיו הזמן להפיץ את אחד מהאוספים המעניינים שתמיד רציתי לחלוק. מסתבר שבישראל של סוף שנות ה-60 המוסיקאים הפעילים היו מחוברים מאוד לנעשה בחו”ל, כמובן במיוחד באנגליה ובארה”ב, כשאנחנו מדברים על פופ. הפעם אני מתרכז בסגנון מוסיקאלי מסויים, שאין מלחין/ מעבד מוסיקאלי באותה תקופה שיכל להתעלם מהתהוותו המתפשטת ה-Fאנק.
מדהים לחשוב איך לפני למעלה מ-40 שנה, בתקופה שלא הייתה בארץ טלויזיה, שלא נדבר על אינטרנט, אפילו טלפון לא היה לכל אחד, ולפי הבנתי היו אולי 2-3 תחנות רדיו, כשנתח ההשמעות למוסיקה לועזית ובפרט פופ, היה משהו כמו 10% אולי במקרה הטוב מכלל זמן השידור, עדיין המוסיקאים הרעבים השיגו תקליטים עדכניים, ובעקבותיהם כלי נגינה ואפקטים (שימו לב למשל בקטעים של “הברנשים של פיאמנטה” לגיטרה החשמלית – אני לא אתפלא אם הנגן היה מעדיף שיהיה לו אפקט דיסטורשן/ פאז/ אוברדרייב, כנראה שלא הספיק עדיין להצטייד באחד לפני ההקלטה הזאת….). שימו לב לנגינה המצויינת, לעיבודים ולתיזמורים, גם אם לפעמים סגנון השירה הארכאי יכול להעיק או במקרה הטוב להצחיק… כמובן שלא מדובר ב-Fאנק אותנטי של ג’יימס בראון וחבריו, אך הגרוב קיים, המוסיקה עצמה עושה את שלה! תוכלו למצוא כמה פנינים, מסתבר שחלקן דיי נדירות, ועל כן יש לסלוח לפעמים על איכות ההקלטה – בערך מחצית השירים הומרו מתקליטים וסלילים ישנים שיש לי, לצערי חלקם לא שרדו את השנים באופן אופטימלי, שניים הוקלטו כנראה מהרדיו ששידר אז רק ב-AM, בכל אופן עשיתי את מיטב המאמצים לנקות את מה שצריך כדי שהכל ישתלב יפה ב”נגיס” אחד. אז קדימה, הרחובות מחכים – צאו במחולות מחניים סוערים!
Israelick Vol I by Amir Khay Nir on Mixcloud
With little preamble, now is the opportune moment to unveil one of the most captivating mixtapes I’ve longed to share. It’s evident that the working musicians of late 1960s Israel were remarkably attuned to sounds from overseas, particularly music from England and the USA. This time, my focus is on a specific music genre: Funk. It’s remarkable to consider that over 40 years ago, in an era devoid of televisions (which weren’t prevalent in Israel until 1968), let alone the internet or even telephones. As far as I’m aware, there were only 2 or 3 Israeli radio stations where non-Israeli Pop music occupied roughly 10% of broadcast time. Yet, despite the scarcity, musicians hungry for fresh sounds managed to procure updated records from abroad, subsequently incorporating new musical instruments and sound effects into their creations.
Take note of the exceptional musicianship, arrangements, and orchestrations. While the antiquated singing style may occasionally grate or, in more favorable instances, evoke amusement, the groove endures. Don’t anticipate hearing authentic James Brown-style Funk, but the influences are unmistakable.
Here, you’ll discover some hidden gems I unearthed later, some of which are quite rare. I hope you’ll overlook the occasional audio imperfections; at least half of the tracks were digitized from my collection of aging vinyl records and reel-to-reel tapes, some of which didn’t weather the passage of time under optimal conditions. Additionally, two songs were recorded from AM radio programms. Nevertheless, I’ve endeavored to clean and restore them to seamlessly coalesce into one delectable musical compilation.
