כן כן… חלפה לה כמעט שנה מאז טרחתי לחדש כתותיי בבלוג המוסיקאלי שלי. שנה חשובה עוברת עליי, הרבה תהפוכות צפן גורלי, והיד עוד נטויה. כל הזמן הזה מעולם לא הפסקתי להרהר בפעילותי המוסיקאלית גם בתור עורך מוסיקה מוקלטת קיימת, לא מפרי עטי, אלא כזאת שאני מוצא בה עניין והשראה. הפעם בחרתי להתעסק בז’אנר בסיסי, שאולי יכול להסתמן כשולי בסביבה המוסיקאלית שלי (בוודאי שלא). למי שעוקב כאן אחרי הבלוג ומקבל אולי איזה רושם יותר איזוטרי או אקלקטי מאוד בטעם שלי, שלא תמיד יקלע לאניני האוזניים, בפעם הזאת בכלל עשיתי צעד אל עבר מחוזות יותר מוּכָּרים: אני מדבר על הרוק, ובעיקר הרוק הקלאסי שזולג מעבר לשורשים הבלוזיים שלו אל מחוזות ה”ליכלוך” והחיספוס שמתאפיין כל כך בשימוש באפקט האוברדרייב (או דיסטורשן רחמנא ליצלן, כשאני באופן אישי, כמעט תמיד, מעדיף את ה”חמיצות” של אפקט ה-Fuzz על הלכלוך הסטנדרטי של הדיסטורשן הנפוץ – אבל ענייני הסאונד הם לדיון אחר), כמו גם מעבר להרמוניות הסטנדרטיות של הבלוז, עליו כמובן הרוק הראשוני מבוסס. אז כפי שהזכרתי, מוסיקאלית, הלקט שמוגש כאן עכשיו מכיל כמה דוגמאות מפנתאון הרוק הקלאסי (בעיקר מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל גם דברים חדשים יותר – כולם צבועים במיטב הלכלוך החמוץ, החם והאנרגטי (מכאן גם מגיע השם של האוסף).
Yes yes…. it is almost one year since I wrote here for the last time. I have a critical year, many vicissitudes my destiny held for me, and there are more to come. Through all this time I never stopped pondering about my musical activity as a music curator and editor, one that I find interesting and inspiring. This time I chose to deal with a primary music genre, one that can accidently be considered as marginal to my musical environment (of course it is not). The ones that follow this blog and may get an impression of esoteric or eclectic taste that I possess, a taste that not always please fastidious ears. This time I deal with a much more widespread musical domain: I’m talking about Rock, and especially Classic Rock. It leaks from the roots of the Blues to some more rough zones that are characterized by intensive use of the Overdrive effect (Or Distortion God forbid. Personally I prefer the sourness sound of the Fuzz effect between these options). Hence, this domain goes beyond the standard harmonies and patterns of the Blues, on which the original Rock music is based.
So as I mentioned musically, this mixtape contains some examples from the Classic Rock pantheon (mainly from the early 1970s) but also newer materials, all of them are painted with the sourness, warm and energetic ingredient – and from here comes the name for this nugget:
This time I’ll focus on an individual musical domain which I love and connected to since ever. I’m talking about this ‘royal’ element that you can’t necessarily relate to a particular musical genre. The most related thing to a musical genre that I can think of was in the late 1960s – Baroque pop, and as you could listen soon this royal element is leaking between many genres outside of pop, and that’s good. I mentioned in some previous post about Modal character which is essential to this musical domain. The composers of the above field embraced some common musical principles from the Baroque era which its roots are mainly from Italy, but also from the British folklore that includes the whole area – Scotland, Wales and Ireland, and even parts of France and other places in western Europe. It is interesting to mention, maybe naturally, the Modal influences and harmonies that are suitable for them, came to other areas through the Christianity and the church, to the eastern Europe and the Balkan folklore music.
The Modal musical materials alone, are familiar with cultures around the globe. But with our ‘royal’ case we can distinguish a typical vocal presentation that includes some particular phrasing or word cutting that became familiar in other countries far from the British Isles. As you can listen in the next nugget, one of the most common instruments is the Harpsichord which I really love. (One of my dreams is to own a harpsichord when I reserve enough room for it… beside some other fantasies…)
The Harpsichord was a predecessor to the piano that we know today. Its way of producing the notes is entirely opposite to the piano. When we hit a key on the piano, we’re triggering an internal hammer to hit the strings. With a Harpsichord, hitting a key causing to pluck a string as you can see in the following video: (I suggest to forward it to the 1:15 min)
I think that the choice of using the Harpsichord helping to emphasize the majesty that characterizes the music and the performance in this domain. More common musical ingredients that we can find here are the massive vocal harmonies, and Counterpoint in particular, and of course the use of acoustic instruments like flutes and plucked instruments. On the first ‘nugget’ that I posted here in this blog, we have some great example for the folkloric use of Modal motives of the young Israeli state. In this nugget, I chose to pick some tracks that contain the ‘royal’ domain but have some additional values that keep them out from the classic folklore music. I think that at least half of the tracks that presented here, come from the Progressive Rock music genre which is one of my musical foundations, and also as an important musical form it will get a tasty nugget series in the future.
הפעם אתמקד במאפיין מוסיקאלי שאני מאוד אוהב ומתחבר אליו מקדמת דנא. אני מדבר על אלמנט “מלכותי” שלאו דווקא ניתן לשייכו לז’אנר מוסיקאלי מסויים. הדבר הכי קרוב שהוגבל בז’אנר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת נקרא “פופ בארוק” (Baroque pop) וכפי שבקרוב תראו ותקשיבו, האלמנט הזה זולג להרבה כיוונים מעבר לפופ, וטוב שכך. ציינתי בפוסט קודם את העניין המודאלי שהוא מרכיב הכרחי ביצירת המוסיקה הזאת, ולמעשה המלחינים והיוצרים באזור המוסיקאלי הזה, מאמצים עקרונות רווחים שבאים מתקופת הבארוק שמקורותיו באיטליה בעיקר, כמו כן מהפולקלור הבריטי שמאגד בתוכו כמובן את כל האזור הגיאוגראפי, לרבות סקוטלנד, וולש ואירלנד, ואפילו אזורים בצרפת ובעוד מקומות במערב אירופה. מעניין לציין, אולי באופן טבעי – השפעות מודאליות והרמוניות שמתאימות להן הגיעו עם הפצת הנצרות בהחלט גם למוסיקת הפולקלור המזרח אירופאית והבלקן. המרכיבים המודאליים, כשלעצמם מזוהים עם תרבות עממית כלל עולמית. אופן ההגשה וחיתוך השירה שאופייניים לבני האצולה האנגלית, רווחו והתפשטו כמובן הרבה מעבר לאיים הבריטיים, כפי שתוכלו בקרוב להיווכח מהנגיס המדובר. אחד מהכלים הדומיננטיים שתשמעו כאן הוא הצ’מבאלו, (או באנגלית Harpsichord) שאני מאוד מאוד אוהב (אחד החלומות שלי – כשיהיה לי בית גדול מספיק, הוא להחזיק בכלי כזה לצד עוד כמה פנטזיות אחרות…). הצ’מבאלו למעשה קדם לפסנתר האקוסטי שאנחנו מכירים כיום, ואופן הפעולה שלו שונה מהותית מהפסנתר – כשאנו לוחצים על קליד בפסנתר, אנו גורמים בעצם לנקישה פנימית של פטיש על המיתרים שבתוכו, ואילו בצ’מבאלו הלחיצה על קליד גורמת לפריטה על מיתרים כפי שתוכלו לראות כאן בסירטון (ממליץ להריץ אותו לדקה 1:15):
אני חושב שהבחירה בשימוש בצ’מבאלו מדגישה את ההוד וההדר המלכותי המאפיינים גם כך את הלחנים ואת אופן הביצוע בתחום הזה. עוד מרכיבים מוסיקאליים שכיחים שניתן למצוא במוסיקה הזאת הוא כמובן השימוש הרב בהרמוניות קוליות, ובפרט בקונטרא-פונקט, וכמובן בכלים אקוסטיים נוספים כגון מיני חלילים וכלי פריטה. בנגיס הראשון שפרסמתי בבלוג הזה, מופיעות דוגמאות מצויינות לשימוש מוסיקאלי פולקלורי דומה בישראל הצעירה ואילו בנגיס הזה אני מכיל מבחר קטעים שמייצגים היטב את המוטיבים הנ”ל אך מאידך מוסיפים להם ערכים אחרים, שמוציאים אותם מתחום המוסיקה הפולקלורית הקלאסית, למעשה לפחות מחצית מהרצועות שמוגשות כאן מבוצעות ע”י מוסיקאים מתחום הרוק המתקדם שכמובן הוא מבין אבני היסוד המוסיקאליות שלי, וגם הוא כצורת יצירה מוסיקאלית חשובה ביותר, יזכה בהמשך לסידרת נגיסים טעימה.
כפי שציינתי כבר בפוסט קודם הפעם אני ארחיב על כור מחצבתי – הפטפון הראשון שלי. הוא ליווה אותי, מוצב לו בפינת החדר על איזשהיא שידה כשהוא מנגן ומנגן… למעשה לימדו אותי להפעיל אותו מאז שאני זוכר את עצמי. הדבר המדהים בדיעבד, לא היה לי מושג שמדובר בפטפון מסוג “צ’יינג’ר” – כזה שמאפשר לנגן בו 6 תקליטים ברצף, 6 צדדים למעשה. יש כאן סירטון שמראה את הפטפון הזה בפעולה:
גיליתי את הפטנט רק בגיל מאוחר, ככה שהקשבתי לתקליטים בצורה הרגילה – אחד אחד. תמונה אופיינית שהייתה מסתמנת למי שהיה נכנס לחדרי בבית הוריי, הייתה ילד קטן יושב על השטיח ומשחק שעות בלגו, כשברקע מתנגנים להם תקליטים משנות ה-60. לעיתים רחוקות הייתי מקשיב גם לתקליטי ילדים, בעיקר הפסטיגלים שיצאו בתקופה שגדלתי בה – אלו היו התקליטים היחידים שניקנו בשנות ה-70 וה-80 כשאני ואחיותיי גדלנו. אחד מהזכרונות הראשונים שלי הוא הרצון העז למערכת סטריאו טובה (כמה ילדים בני שנתיים-שלוש אתם מכירים שחושקים במערכת סטריאו???) מסתבר שכבר אז זיהיתי מהם תדרים נמוכים (בסים) וגבוהים יותר שהפטפון האמור לא יכל להפיק. מדובר במכשיר שמנגן דרך רמקול אחד (מונו) מובנה בתוך המזוודה. איכות הצליל הכללית היא בינונית מינוס, בעיקר בגלל השימוש בראש קרמי (יש כאן דיון על זה) ובכלל המגבר המצוי בתוך המזוודה, שאמנם מכיל שפופרות, אך תוכנן באופן מאוד עממי, וכך גם הרמקול – קטן קוטר, לא סיפקו איכות צליל מרגשת. אציין שמזוודת הפטפון והמגבר שבתוכה יוצרו בישראל (כפי שניתן לראות את הלייבל שצילמתי שמוטמע בחלקה הפנימי של המזוודה)
ואילו הפטפון עצמו מתוצרת Garrard הבריטית הידועה מדגם “Autoslim” – יש חיישן מכאני שיודע לזהות אוטומטית את קוטר התקליט כשהוא נופל לצלחת המסתובבת וכך הזרוע עליה מורכבת המחט מגיעה ישר לתחילת התקליט גם אם הוא קטן, בינוני או בגודל הרגיל – 12 אינץ’.
המשאלה למערכת סטריאו נורמלית הוגשמה רק בגיל הרבה יותר מאוחר, ואולי בגלל החסך הקדום אספתי (תיקנתי בעצמי וגם חילקתי לאחרים) הרבה מאוד פטפונים מסוגים שונים במשך השנים. ועכשיו למוסיקה עצמה – אוסף התקליטים שהיה ברשותי (וכמובן קיים בתוך התקליטיה הנוכחית שלי), עד שהתחלתי לקנות בעצמי תקליטים (בגיל 10 בערך), כלל בעיקר תקליטי רוק’נ’רול, טוויסט, סול וקצת עבריים שאבי רכש בתור נער מתחילת שנות ה-60 ועד לשלב גיוסו לצה”ל ב-1966 (לא היו תקליטים חדשים שרכש אחרי) הנה כמה דברים שהוא מספר בתגובה לשאלותיי:
“התקליט הראשון שזכור לי היה של צ’אבי צ’קר (הזמר ששר את Let’s Twist Again). החשיפה שלי למוסיקה חדשה, ובפרט מחו”ל הייתה מאוד מצומצמת, בארץ היו אולי 3 תחנות רדיו וגם בהן היו משמיעים מוסיקה לועזית, ובפרט פופ ורוק באופן לא עקבי – לא הייתה איזה תוכנית קבועה, או שדר מסויים שהתמחה בזה, לעיתים רחוקות היינו מקשיבים לתחנות מחו”ל כמו ה-BBC דרך “גלים קצרים” וגם משם הגיעה חשיפה. אני לא זוכר ממש חוויה של קניית תקליטים. בקריות לא היו בכלל חנויות תקליטים, ובחיפה הייתה חנות “התקליט” ברח’ הרצל שגם היא הייתה די צנועה. אני זוכר שהיו חנויות לא מיועדות, למשל חנויות כלי כתיבה או צעצועים ששם היו לפעמים מלאים קטנים של תקליטים, אני זוכר שיצא לי גם לי להיות באיזה חנות תקליטים ברח’ בן יהודה בתל אביב, אבל זהו. חשוב לי לציין שלהבדיל ממה שהיום מדברים לפעמים בתקשורת, על סוג של איסור, או דחייה מופגנת שהייתה מטעם הממסד כלפי תרבות ה”פופ” – אני לא הרגשתי או חוויתי את זה. אני הייתי חניך ואח”כ מדריך בתנועת הנוער העובד, ובקרית חיים מערבית באותה תקופה, היה מועדון שנקרא “להגשמה” [אני מוסיף כאן – כמה אירוני…] ששם היו מנגנים מוסיקה לריקודים והיינו יוצאים לשם מיד אחרי הפעולות בקן של תנועת הנוער, ככה שלא הייתה שום תחושה של מחתרתיות. מצד שני גם לא הייתה ממש נהירה או איזשהו עיסוק מיוחד בתרבות או באופנה מחו”ל, וספציפית לא ברוק – אני לא זוכר שהיו הופעות חיות באזור חיפה, ובכלל לא זכור לי שמישהו החזיק בבית גיטרה חשמלית או שהיה איזשהו הרכב שניגן בסביבתי. לגבי הפטפון – הוא הוצב בחדר שלי, ההורים שלי לא ממש התעניינו במוסיקה. ידעתי על הפונקציה הזאת של החלפת התקליטים האוטומטית, אבל לא אהבתי את הרעיון הזה, חשבתי שזה יכול להזיק לתקליטים ולא השתמשתי בתכונה הזאת. מאוחר יותר היה לי טייפ סלילים והרבה יותר אהבתי את הרעיון שאני יכול לבחור את המוסיקה בעצמי [אבא שלי הכין מיקסטייפים 😉 ] ולא צריך להיות תלוי בסדר השירים שיש בתקליט מוכן, שלעתים לא אהבתי את כל השירים בו. ככה הייתי מקליט מוסיקה מהרדיו או מתקליטים שהשאלתי מחברים, והסתפקתי בזה – השירים עניינו אותי ולא איכות השמע, בגלל זה לא רכשתי אף פעם מערכת סטריאו. למרות שנהניתי תמיד ממוסיקה, היא אף פעם לא הייתה אצלי בסדר עדיפות גבוה. באמת כשהתגייסתי הייתי מגיע פעם בחודש לסופ”ש בבית, ומעבר למנוחה, היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי והיו חשובים יותר מהקשבה למוסיקה”.
חלק ניכר מהתקליטים הללו היו אוספים, שלמעשה נערכו בישראל והופצו ע”י חברת “התקליט” חיפה. יש כאן ראיון מעניין עם דב זעירא, מייסד החברה ובעליה עד היום, שמספר שם בריפרוף על החלוציות שלו בתחום בארץ, בקיצור הדברים שרלוואנטיים לפוסט הזה, הוא עונה לשאלה של המראיין לגבי העבר – “היה לי חוש לדעת מה הולך ומה לא, זה הכל” גם כאן בדבריו כמו אצל אבי, ניתן לשמוע סוג של חוסר עניין מיוחד שהיה באותה תקופה, כנראה שקיבלו את הדברים כמו שהם ולא הרגישו שקורה כאן משהו חדש.
והפלא ופלא, אני באופן אישי לא יודע אם זה מזל או לא – אותם אוספים עיצבו אצלי באופן מאוד מהותי את הטעם המוסיקאלי ואת ההבנה המעמיקה בהתפתחות המוסיקה הפופולארית בימינו. אז כן, עכשיו אחרי שאני שומע את הדברים ממקור אמיתי שנכח בזמן אמת לצד התפתחות המוסיקה והאופנה הפופלארית בעולם ואיך שהיא ניקלטה בארץ, אני מקבל פרספקטיבה קצת יותר אמינה ממה שנהוג בד”כ לספר בנוסטלגיה בתקשורת – לא הייתה כזאת התנגדות כלפי דברים שבאו מחו”ל, ומצד שני גם לא הייתה נהירה מאסיבית אחרי הדברים האלה, אנשים היו עסוקים בדברים אחרים, ואילו אני, אומר היום המון תודה על זה שזכיתי, כנראה די במיקרה להיחשף למוסיקה הזאת, בצורה הזאת. אז הנה לכם הנגיס שמכיל חלק ניכר מפס-קול הילדות שלי, ואני חושב שיש בו ערך רב, מרבית השירים כאן לא באמת הפכו להיות שירים מוּכָּרים במיוחד, אבל אני מוצא בהם ערך מוסיקאלי מעניין הרבה מעבר לסתם נוסטלגיה אישית. את הנגיס הזה יצרתי ממש מהתקליטים עצמם, שלמרבה שימחתי שרדו את השנים אצלי, במיוחד בתור ילד קטן שדי התעלל בהם. אפילו טרחתי לחבר את הפטפון המדובר למחשב כדי להעביר את החוויה האותנטית עם הצליל המונופוני המוגבל. שימו לב – חדי השמיעה יבחינו שמהירות הנגינה טיפה מהירה יותר מהרגיל – ככה הפטפון הזה מנגן (אין בו כיוונון Pitch כמו במכשירים מתקדמים יותר) – יאללה, ללחוץ על פליי:
As I mentioned in one of my previous posts, I’ll expand my words about my musical birthplace – My first record player. It accompanied me, placed in the room’s corner on some cabinet while it plays and plays… My parents taught me how to turn it on since I remember myself. The amazing thing is that I didn’t have a clue then that this is a changer turntable, one that can play six records continuously, as a matter of fact, six sides of records. You can watch this clip with my lovely first record player:
I discovered this trick only much later. As a child, I listened to the records in the usual way – one by one. A typical picture you could see if you entered my childhood room in my parents’ home was a small child sitting on the rug and playing with Lego for hours while listening to records from the 1960s. In much fewer times I listened to some children records, especially the Israeli Children Music Festival records that were very popular in Israel while my sisters and I had grown. These were the only newer records that my parents bought beside those 1960s records my father purchased in his teens. One of my first memories as a young child was that I wanted to have a good stereo system. (How many toddlers in the age of 2-3 you know that wish for a good stereo?) Probably at this age, I was already aware of the existence of lower and higher frequencies that this record player couldn’t produce. It is a device that plays through one built in speaker (as is, it is Mono), the sound quality is minus mediocre, especially because of the use of a Ceramic cartridge. In general, this piece is very primitive built, even though it contains vacuum tubes (something that considered good these days), it has a small diameter speaker that can’t provide impressive sound quality. I must point that the suitcase and the internal amplifier built in Israel (there is a label of the manufacturer inside the case). The turntable itself made by Garrard, which was one of the most famous British brands that era. It is an ‘autoslim’ model which means it senses the size of the record automatically while it drops down through the long spindle. There is a side lever that moves while the record falls to the platter, and then the arm knows where to land, whether it’s a 7, 10 or standard 12-inch record. The wish for a good stereo system fulfilled in a later age, and maybe because of this first absence, I collected (fixed and also gave to others) many types of record players through all the years.
And now for the music itself. The small record collection I had back then (which still exists in my current library) included mainly Rock’n’Roll, Twist, Blues, Soul, and some Israeli music that my father bought as a youngster from the early 1960s until 1966. After that, he was drafted into the military service and didn’t buy any new records. When I was ten, I started to buy my own records.
Here are some things he shared in response to my questions: “The first album I remember having was by Chubby Checker, the singer of ‘Let’s Twist Again.’ My exposure to new music, especially from abroad, was very limited. In Israel, we only had three radio stations back then, and they played western pop music very sporadically. There wasn’t a scheduled radio show for this music or a special DJ that played it. We occasionally listened to some broadcasts from abroad, like the BBC stations on shortwave, and got some exposure from there. I don’t remember any specific record purchasing experiences. In the Qrayot area (Haifa’s suburbs), there were no record stores, and in Haifa, there was the ‘Hataklit’ record shop on Herzl Street, which was quite modest. Some non-dedicated stores, like toy stores or stationery shops, also sold records. I remember visiting a record store on Ben Yehuda Street in Tel Aviv, but that was it. Unlike what today’s media say about the 1960s in Israel, that the establishment was against pop culture from the USA and UK, I didn’t feel it. I was a cadet in the social youth movement and then a guide. At youth movement activities, we had a very ideological environment, yet I remember a club called ‘Fulfillment’ [how ironic…]. In this club, they played dance music, and we went there right after our meetings at the youth movement house, so I don’t remember any sense of rebellion among the youth. On the other hand, there wasn’t a typical engagement or craze for the culture or fashion from abroad, especially not for Rock music. I don’t remember any Rock concerts in the Haifa area, and I don’t recall anyone having an electric guitar at home or any groups playing around. About the record player, it was placed in my room; my parents didn’t care much about music. I knew about the automatic record-changing function, but I didn’t like it as I thought it could damage the records, so I didn’t use it. Later, I had a reel-to-reel tape recorder and liked the idea of choosing the music myself [My father made mixtapes!!]. I didn’t have to depend on the fixed playlist of a record, which sometimes included songs I didn’t like. I recorded music from the radio or borrowed records from friends, and that was enough for me. The songs were what mattered, not the audio quality. That’s why I never bought a stereo system. Even though I always found music entertaining, it has never been a high priority. When I went to military service, I visited home only once a month. Besides relaxing, I had other things to do that were more important than music.”
A significant number of records in this collection were various artist compilations edited in Israel and published under the ‘Hataklit’ label in Haifa. I found an interesting interview with ‘Hataklit’ owner, Dov Zeira, who briefly talks about his pioneering efforts in distributing such music in Israel. He said, “I had the sense to know what would be a success, that’s all.”
In this picture, you can see the back of the sleeve of one of these records, which says:
“For You Only!
That’s our slogan!
This record is designed and produced for you only!
You can say – every record is created for me – I’m the customer.
And therefore – we wouldn’t contradict your words, the customer…
But go out and see how many records can’t adjust themselves to the average music lover. ‘For You Only’ is produced just for you, whether you like Dion’s singing or the theme from the film ‘The Guns of Navarone,’ or if ‘The Shirelles’ voices are your favorite or Craig Douglas or John Leyton.
This record contains a song like ‘Teen Queen of the Week’ together with the fantastic tune from the movie ‘The Singer, Not the Song.’
This record features Twist with the voice of Jack Scott; this is a record for you, and for you only!
We hope that you will enjoy the songs as much as we did while compiling this record.
Sincerely,
‘Hataklit’ LTD Haifa”
As Dov Zeira’s words suggest, like my father, there was a lack of particular interest in that era for this music. They probably accepted things as they were and didn’t feel that something new or important was happening. Interestingly, those collections primarily shaped my music taste and helped me understand how music has profoundly changed over time.
Hearing these insights from an authentic source who lived through those days gives me a stronger and more accurate perspective compared to the nostalgic portrayal of the 1960s by current media. There wasn’t a significant resistance to things from abroad, but people, especially youngsters, weren’t running after it either; they were busy with other things. I feel lucky to have been accidentally exposed to that kind of music. Here is a nugget containing a good selection from the soundtrack of my childhood. Most of these songs didn’t become classics, but they hold a lot of musical value for me, more than just personal nostalgia. I made this nugget from the actual records, which, to my great pleasure, survived the years, even after being handled by a small child. I even connected my old record player to the computer to transfer this experience in the most authentic way possible, with limited monophonic sound. For those with sensitive ears, you might notice the slightly faster playback speed. That’s how this record player works; it doesn’t have a pitch knob like advanced turntables where you can adjust the speed accurately.
That’s it, now click the play:
With the last 3 years, I’m working as a music director and technician in a local radio station. Because it is a station that doesn’t occupy many live shows during the day, we have a lot of extra empty hours in which in regular times the computer use to random music and jingles or pre-recorded shows. When I had free time, I started to create my own playlists to broadcast in these open hours. And with my natural way, these playlists turned out to be extremely eclectic. So I decided to upload some of them for your pleasure:
כפי שהבטחתי באחד מהפוסטים האחרונים שלי, שלמעשה היה פוסט אורח אצל ה”קונכיה“, מעכשיו אני מתחיל להעלות אל שרת תוכניות הרדיו הישראלי iCast [מסתבר שהשרת של icast נפל נכון לדצמבר 2016 ועל כן החלטתי לעלות ל-MixCloud את כל התוכניות המדוברות שערכתי לרדיו במהלך 2012 בהמשך הפוסט הזה] אלה תוכניות רדיו שערכתי במקום, בזמן שיש לי הרבה חלונות ריקים בלוח השידורים בתחנה הסטודנטיאלית שאני עובד בה מזה 3 שנים. אם בא לכם להקשיב לאקלקטיקה מסחררת ומקפצת בין מיטב סגנונות המוסיקה הקיימים על הכדור שלנו, נחתתם במקום הנכון. חשוב לציין, מפאת האילתור, לפעמים הרצפים המוסיקאליים האלה לא יצאו במיטבם לטעמי, ולכן אני בוחר להעלות לרשת את אלה שאני מוצא בהם גם עניין מוסיקאלי וגם רצף מענג:
אוי, כמה זמן חיכיתי לחזור לכתוב כאן… הצטברו כל כך הרבה חומרים וחוויות שעברו בחודשים האלה, ורק עכשיו אחרי חופשת חג הסוכות ה”כפויה” עליי מצאתי את הזמן לשבת ולסיים כמה דברים בשביל הבלוג היקר לי כל כך. אז הנה, אני מנצל את ההזדמנות הראשונה לנגיס הראשון שאציג כאן לרווחתכם אחרי הפסקה ארוכה, והפעם אני רוצה לגעת דווקא במוסיקה חדשה שאני נחשף אליה, כזאת שנעשית בשנים האחרונות. לשמחתי אזרתי את הכח להקשיב להרבה מאוד חומרים שנעשים בשנים האחרונות, וזאת אחרי שחשתי שבשנים האלה שמשום מה, גם המוסיקה העצמאית, הבלתי תלויה שנעשית היום בעולם מחוסרת השראה. אני מניח שההרגשה הזאת שלי, ואני מניח גם של אחרים, נובעת מהצפת המידע המטורפת שנעשית גדולה וגדולה ככל שהזמן עובר וכמוה אמצעי היצירה וההקלטה, כמו גם אחסון המידע בכלל והפצתו ושיתופו בין אנשים בפרט. אני חושב שהיום אנחנו עדים לתופעה שלא הייתה כמוה קודם – כמות מוסיקאים יוצרים בלתי נלאית, שגם דואגים לתעד את עצמם עד בלי די. אני לא מתיימר להביא כאן איזה ידיעה חדשה, רק לספר כאן על התנסותי האישית – צריך להקדיש כל כך הרבה זמן למציאת מוסיקה חדשה וטובה שגם תעניין ותרגש אותי, עד שהידיעה בהשקעה הסיזיפית הזאת גורמת לי להתרחק מהחיפוש המתמיד. אבל מה לעשות, מגיע בסופו של דבר הזמן שכל המאגרים המוסיקאליים האישיים שלי אוזלים והאוזן רוצה להתרענן במשהו חדש בן זמננו. אז בשבועות האחרונים עשיתי חיפוש מעמיק אחרי חומרים חדשים וראויים וחלקם מופיעים בנגיס הבא, הרכבים כגון Grizzly bear שאני בוש ונכלם שלא הכרתי לפני, מככבים כאן לצד אמנים וותיקים יותר כגון דיוויד ביירן, סולן להקת ה- Talking heads (אני מניח שיהיו כאלה שיתרעמו לנוכח סלידתי הקדומה מההרכב הזה כמו כל מיני “אקטים” שנעשו בשנות ה-80 הקרירות), שמביא כאן דוגמא מצויינת לשיתוף פעולה מדהים עם St. Vincent (הלא היא אנני ארין קלארק, מוסיקאית מעולה ששיתפה פעולה במשך העשור האחרון עם רבים מהאמנים החשובים בתחום המוסיקה העצמאית).
בקיצור, אני ממש מבסוט מהפאזל שיצא לי כאן. מעכשיו אתם יכולים להקשיב לו ב”סטרים” ישר מבלי להוריד דרך אתר MixCloud ולמשקיעים שבכם כרגיל, יש גם לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות. אני אנצל כאן את ההזדמנות להוסיף לינק לנגיס שהכנתי לכבוד ראש השנה ויצא לאור בתור מיקסטייפ אורח אצל “הקונכיה” מלבד זה, כרגיל יש הרבה נגיסים שמחכים בקנה, הנגיס הבא שיצא הולך לעסוק באחת החוויות המוסיקאליות החשובות של חיי – שימו עין על הבלוג 😉 שתהיה לכולנו שנה מוזיקלית מרגשת!
Oh, how long I waited to come back and to right here… There are so many materials and experiences I gathered through these months, and only now, after my ‘forced’ holiday vacation, I could find the time to seat and to finish some things for this precious blog. So here, I’ll take the advantage to present the first nugget after a long break, and this time I want to touch the new music that I’m being exposed to, new music that being created within the current years. I’m happy that I mustered the energy to listen to new music that being created these days around the globe and that after I felt that in those last years from some reasons, even the independent music is uninspired. I think that this feeling of mine, though others, comes from the enormous flood of information that getting bigger as long as the time moves, and like this the sources for creation and documentation, and also the storage availability and the easiness of sharing these materials are incredible. I think we are witnessing for phenomena that didn’t exist before – the number of productive musicians is relentless, and they document themselves like never before. I don’t pretend to bring here any news, only to tell about my experience. I have to put so much time to find some new music that will be exciting and interesting for me, and when I think about the Sisyphean investment I have to do – it makes me take distance from the endless search. But what can I do? There is always a time when all my musical sources are getting old, and the ears want to refresh with something new from our age.
So I spent the last weeks with deep digging after new materials, some of them are appearing in this nugget. Bands like ‘Greazly Bear’ that I shame to admit that I haven’t known before feature here on the side of more senior artists like David Byrne (Talking Heads leader). I think some music diggers will resent me for my old distaste for this band or some other acts from the cold 1980s. This song is an excellent example for co-operating between Byrne and St. Vincent (which is Anny Erin Clark, a notable musician that collaborated with great artists of the Indie domain through the last decade).
In short, I’m completely satisfied from this puzzle 🙂
I want to use this occasion to add another link for a guest mixtape that I made for the Israeli Jewish new year’s eve, on my friend’s blog ‘The Shell.’ Except this, there are many other nuggets waiting for exposure, and the next one is going to deal with one of my biggest loves. Keep follow!
כבר כמה זמן אני חוכך במוחי איזה נגיס – מיקסטייפ בא לי להכין, לצערי מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שם לב להעדרותי הארוכה – זאת קרתה רק מסיבות טובות – עבודה ויצירה אינטנסיבית. בחודש האחרון אני עסוק מאוד בהקלטת אלבומה החדש של קרן הכט בתור מעבד ומפיק מוסיקאלי (היה לי הכבוד גם להלחין שם כמה שירים). בסשן האחרון שהיה לנו הקלטנו סקציית מיתרים, שבה השתתפו שי-רן ינון, ויולנית, כנרת, ומלחינה מוכשרת שאותה הכרתי בזכות מורפלקסיס ו-WAG; אריאב בוכריס, כנר וירטואוז; אודליה בר-יהודה, אדרכלית מצליחה וויולנית שאני והיא מכירים עוד מבית הספר ועודד אוני עו”ד ביום וכנר בלילה 😉 כל ההתעסקות הזאת עם התוים והטראנספוזיציות והתאמת הסולמות לנגנים (במקביל אני כתבתי גם תפקידים לסקציית נשיפה שאותה אני אקליט בשבוע הבא) הזכירה לי את האהבה הגדולה שלי למוסיקה סימפונית וקלאסית בכלל, ועל כן ראיתי לנכון לשחרר את הנגיס הבא עלינו לטובה – Class. כפי שתוכלו להבחין בחרתי מספר יצירות שמייצגות בצורה ממצה את העדפותיי האישיות בתחום המוסיקאלי הזה: אני בעיקר אוהב את תקופת הבארוק והרנסאנס שהתאפיינה בהרבה מוטיבים מודאליים שנעלמו בהדרגה עם הכניסה לתקופה הקלאסית (שאליה באופן טבעי אני מתחבר פחות), וכמובן סוף תקופת המוזיקה הרומנטית וממנה המוזיקה המודרנית כפי שמגדירים אותה עד היום – אלו הם הגוונים שצובעים את הקטעים המוגשים לכם בנגיס הזה. בחרתי גם ביצועים אותנטיים כמו של רחמנינוב ושל רובינשטיין כמו גם מלחינים פחות מוכרים כגון איבר Ibert וקבלבסקי – שיצא לי לנגן יצירה שלו בעצמי (לא את זו שמוגשת בנגיס), ככה על קצה המזלג, כמובן שבשבילי יש טעם לעוד – אבל יש כבר עוד כמה רעיונות אחרים לנגיסים מרעננים. אני אנצל את ההזדמנות להזמין אתכם למופע שהוא סשן מרגש בפני עצמו של הרוחות ב-3 לינואר, ב”אזור”, תל-אביב. קבלו אותו:
For a while, I’m trying to make up my mind which kind of nugget I want to create, unfortunately, if you follow this blog you could feel my absence for a long time, and I can say it was only for good reasons – intensive work and creation. Last month I was busy with the recording of the new album of Keren Hecht as an arranger and music producer (I had the honor to compose some of the songs too). Last recording session we recorded a string section that includes the well-talented viola player Shir-Ran Yinon, the virtuoso violinist Ariav Buchris, Odelia Bar-Yehuda – successful architect and viola player that she and I know each other from elementary school, and Oded Uni which is a day working lawyer and a violinist in the night 😉
All this dealing with notes and transpositions and fitting the right scales to the players (I also wrote parts for a brass section that I’ll record next week) reminded me my big love for symphonic and classical music in general. Then I decided it would be the right moment to release this nugget – ‘Class.’ As you can see, I picked some different pieces that resemble my personal taste on this musical domain: I like mainly the Baroque and Renaissance eras that characterized with a lot of Modal motives that gradually disappeared through the Classic period (Which I’m less connected to). And then, of course, the end of the Romantic era and from there to the Modern which some define it that way until today – these are the colors that paint these presented tracks. I also picked some authentic performances like Rachmaninoff’s and Rubinstein’s, also some less known composers like Ibert and Kabalevsky (that I used to play one of his pieces). This is the tip of the iceberg, and I could fill hours of this musical domain, but I have some other ideas for other refreshing nuggets.
I discovered this trick only much later. As a child, I listened to the records in the usual way – one by one. A typical picture you could see if you entered my childhood room in my parents’ home was a small child sitting on the rug and playing with Lego for hours while listening to records from the 1960s. In much fewer times I listened to some children records, especially the Israeli Children Music Festival records that were very popular in Israel while my sisters and I had grown. These were the only newer records that my parents bought beside those 1960s records my father purchased in his teens. One of my first memories as a young child was that I wanted to have a good stereo system. (How many toddlers in the age of 2-3 you know that wish for a good stereo?) Probably at this age, I was already aware of the existence of lower and higher frequencies that this record player couldn’t produce. It is a device that plays through one built in speaker (as is, it is Mono), the sound quality is minus mediocre, especially because of the use of a 
“The first album I remember having was by Chubby Checker, the singer of ‘Let’s Twist Again.’ My exposure to new music, especially from abroad, was very limited. In Israel, we only had three radio stations back then, and they played western pop music very sporadically. There wasn’t a scheduled radio show for this music or a special DJ that played it. We occasionally listened to some broadcasts from abroad, like the BBC stations on shortwave, and got some exposure from there. I don’t remember any specific record purchasing experiences. In the Qrayot area (Haifa’s suburbs), there were no record stores, and in Haifa, there was the ‘Hataklit’ record shop on Herzl Street, which was quite modest. Some non-dedicated stores, like toy stores or stationery shops, also sold records. I remember visiting a record store on Ben Yehuda Street in Tel Aviv, but that was it. Unlike what today’s media say about the 1960s in Israel, that the establishment was against pop culture from the USA and UK, I didn’t feel it. I was a cadet in the social youth movement and then a guide. At youth movement activities, we had a very ideological environment, yet I remember a club called ‘Fulfillment’ [how ironic…]. In this club, they played dance music, and we went there right after our meetings at the youth movement house, so I don’t remember any sense of rebellion among the youth. On the other hand, there wasn’t a typical engagement or craze for the culture or fashion from abroad, especially not for Rock music. I don’t remember any Rock concerts in the Haifa area, and I don’t recall anyone having an electric guitar at home or any groups playing around.
About the record player, it was placed in my room; my parents didn’t care much about music. I knew about the automatic record-changing function, but I didn’t like it as I thought it could damage the records, so I didn’t use it. Later, I had a reel-to-reel tape recorder and liked the idea of choosing the music myself [My father made mixtapes!!]. I didn’t have to depend on the fixed playlist of a record, which sometimes included songs I didn’t like. I recorded music from the radio or borrowed records from friends, and that was enough for me. The songs were what mattered, not the audio quality. That’s why I never bought a stereo system. Even though I always found music entertaining, it has never been a high priority. When I went to military service, I visited home only once a month. Besides relaxing, I had other things to do that were more important than music.”