After a very busy month of creativity, I choose to begin this post with my last exciting experience that I had just this past week – An intimate solo performance of Laetitia Sadier which I just mentioned some few posts earlier. Who could believe? I wished so much to watch Laetitia live, and it happened much faster than I expected, and even so close to my home, in the Tel Avivian ‘Levontin’ venue. Only when I came to the place I figured this is a complete solo performance, an ultra-intimate – Laetitia and electric guitar only. If I knew it before I would probably not attend, because a large part of my interest in her creation is her unique production ways in a studio environment, of course, her individual voice, the music, and the arrangement as a whole piece – these are the things that excite me. And so, I must say that I stood with eyes and ears wide open through all the performance. I think this is such bold step to stand this way on the stage and serve the music in the most naked way, especially with an artist that was always screened through effects and sound manipulations (that I really admire and love). Well, I was genuinely impressed and excited to listen to her pleasant voice that has such wide range. I could hear some songs that I knew before and in that way to absorb their music in their most basic form. That thing causes me to appreciate Laetitia even more, and for the end, I bought myself a great gift for the holiday – Her current debut album on a vinyl record, and she signed me personally with dedication… such an honor 🙂
And now for something completely different – One of the most formative events that I had recently was my participation with a first and only exclusive gathering of the musical project ‘We are ghosts’, under the conducting of Benjamin Esterlis, AKA Morphlexis. As you can impress from the fantastic website that created for this project, we’re talking about gatherings that take place once in some several months, in a studio, stage, radio station or this time – a cave. Last August 18, the group met in Loozit cave that located in the lowland area of southern Israel. We came to the place in some late evening hour, while we unpacking our instruments and equipment there was a large group of young American ultra-orthodox Jewish men that entered the cave. This cave is constructed from several large spaces, and these young men started to walk between the areas, and they began to sing, and the natural reverb of the cave was coloring their voices in a mysterious atmosphere – that was a very significant forward for our session… After we spread our audio equipment and microphones, checked our gear, the location of the players and instruments, we had a short dining break with the legendary Hummus of Benjamin. The session started with spontaneous vocal experiments around the cave spaces without any kind of instruments, then slowly everyone gathered sitting on the floor in a semicircle near the microphones that surround David Peretz who was in charge on the recording but also played and made other sounds. It’s crucial to mention that the recording conditions were pretty challenging – the players didn’t have headphones, a major part of this session goal was to cope naturally with the unique acoustics of the cave. In general, all the sounds in this course were entirely acoustic. One of the principles of this project, maybe the most important is the spontaneous aspect. There is no kind of any planned musical materials to play, everything is done in the session through the playing and beyond of that principle of pure improv, the participants in this project are not meeting frequently at all (this was my first meeting without knowing anyone personally). I can sum it as an extraordinary experience, primal mutual intuitive creation at its best. I must say that the people, personally were amazing, it was a big pleasure to meet them and to cooperate in that kind of extraordinary experience. And this is not the end of the story… on the following weeks, Morphlexis edited and mixed the raw materials while he participates all of us with the procedure on every step that he does with every track, what would be on the front, what the length of the track, where a particular track would be located on the final album. I honestly never encountered with such a thing, a musician and an artist, resourceful with such leadership abilities, it is rare, and I tip my modest hat in front of him, I thoroughly proud to be a part of this project.
You are most welcome to click on this link, and then you can listen to the full album, freely download it and share with anyone, there is even an option for eminent listeners – you can donate as you wish for forward productions, and then you’ll get a link for a bonus album.
And now the last thing for this post – a modest gift from me in the shape of a musical nugget. Further to spontaneous creation, which actually made a great impression and inspiration for me, I decided to create an exciting psychedelic weave that has no relation to the cave but is reflecting another vital rib of my private musical building.
Here it is:
אחרי חודש עמוס בעשייה קריאטיבית, אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה דווקא בחוויה האחרונה והמרגשת שהייתה לי השבוע – הופעת הסולו האינטימית במיוחד של לטישיה סאדייר – אותה רק הזכרתי לפני כמה פוסטים, בסקירת אלבום הסולו הראשון שלה וסקירת ההוצאה האחרונה של Stereolab, הלהקה אותה הובילה בתור סולנית ב-20 השנים האחרונות. מי היה מאמין?! כל כך ייחלתי שייצא לי מתיישהו לראות את לטישיה בחי, וזה קרה הרבה יותר מהר, ועוד קרוב לבית – “בלבונטין” התל אביבי. רק כשהגעתי להופעה הבנתי שמדובר בהופעת סולו אולטרא-אינטמית – לטישיה וגיטרה חשמלית לבד.
אם הייתי יודע לפני, יש מצב שלא הייתי מגיע להופעה הזאת, הרי חלק ניכר אם לא מרבית העניין שלי האישי ביצירתה של לטישיה היא דרך ההפקה הייחודית שלה בסביבה האולפנית, כמובן שגם הקול הייחודי שלה, הלחנים והעיבודים הכליים כמיקשה אחת – הם הדברים שמרגשים אותי. ולמרות כל זאת, אני מוכרח לציין שעמדתי פעור עיניים ואזניים במשך כל ההופעה. אני חושב שזה צעד כל כך אמיץ לעמוד ככה על במה ולהגיש את השירים בצורה הכי עירומה שיש, ובמיוחד ליוצרת שבמשך שני עשורים יצירתיים תמיד סוננה מאחורי חומה של מניפולציות ואפקטים קוליים (שאני מאוד מעריץ ואוהב). ובכן, אני ממש התרגשתי והתרשמתי גם לשמוע את קולה הערב בעל המנעד המאוד רחב, יכולתי להקשיב לשירים שאני מכיר ולספוג את הלחנים המוצלחים בצורה הכי בסיסית שלהם – דבר שגרם לי להעריך את התעוזה המוסיקאלית של לטישיה עוד יותר, ולסיום קניתי לעצמי מתנה לחג – תקליט ויניל חתום בהקדשה אישית מלטישיה. אח… איזה כבוד 🙂 ועכשיו לעניין אחר לגמרי – אחד מהאירועים המוסיקאליים המכוננים שהתרחשו אצלי בתקופה האחרונה היה השתתפותי במפגש יחיד וראשון מסוגו של הפרויקט המוסיקאלי We Are Ghost תחת ניצוחו של בנימין אסתרליס, הלא הוא Morphlexis הגדול. כפי שתוכלו להתרשם מהאתר המדהים שנוצר עבור הפרויקט, מדובר במפגשים שקורים אחת לכמה חודשים, באולפן, בבמה, בתחנת רדיו והפעם הזאת – במערה. ב-18 לאוגוסט האחרון נפגשה הקבוצה במערת לוזית השוכנת באזור השפלה לא רחוק מבית גוברין. הגענו למקום בשעת ערב מאוחרת, כאשר בזמן פריקה ופריסת ציוד ההקלטה וכלי הנגינה השונים, נכנסה לה קבוצת בני ישיבה אנגלו-סאקסית שהסתובבה בחללי המערה הגדולים, לפתע התחילו בשירה מקהלתית כאשר ההד הטבעי של המערה צובע את הקולות שלהם באוירה מיסתורית – אין ספק שזה היה סיפתח מאוד מרשים לסשן שלנו… לאחר תום פריסת המיקרופונים השונים, בדיקת הציוד ומיקום הכלים והנגנים, חטפנו ארוחה קלה שסומנה בתשבוחת יצירתו הקולינארית של מורפלקסיס – החומוס האגדי. הסשן התחיל בניסויים קוליים נטולי כלים בחלל המערות, תוך כדי שוטטות ספונטנית והמשיך לישיבת חצי גורן מול המיקרופונים סביב דויד פרץ שהיה אמון על ההקלטה והשתתף בעצמו בנגינה ויצירת שאר הקולות. חשוב לציין שתנאי ההקלטה היו מאתגרים – לא היו אוזניות למשתתפים, חלק מהעניין בסשן הזה היה בהתמודדות הטבעית מול האקוסטיקה המיוחדת של המערה, כשבכלל כל הצלילים והקולות נוצרו מחומרים אקוסטיים וטבעיים בלבד. אחד מהעקרונות של הפרויקט, אולי החשוב ביותר, הוא עקרון הספונטניות. שום מוטיב מוסיקאלי לא מתוכנן, הכל נוצר בו ברגע הנגינה, ומעבר לכך רוב הנגנים והיוצרים המשתתפים, לא נפגשים ומנגנים אחד עם השני בתדירות גבוהה בכלל (אני הגעתי לשם בפעם הראשונה מבלי להכיר אף אחד מן המשתתפים באופן אישי או להבדיל משיתוף פעולה מוסיקאלי כלשהו)
צילום: נועה מגר
בסופו של דבר מדובר בחוויה יוצאת מן הכלל, יצירה קבוצתית ראשונית ואינטואיטיבית במיטבה. אני חייב לציין גם את איכות האנשים ברמה האישית – היה לי באמת תענוג אדיר לפגוש אותם ולשתף איתם פעולה בחוויה המיוחדת הזאת. וכל העניין לא נגמר בזה. בשבועות הבאים מורפלקסיס ערך וערבל את חומרי הגלם תוך כדי שיתוף קבוצתי מתמיד בכל צעד ובכל החלטה מהותית לגבי הבלטה או השמטה של כלי מסויים, אורך קטע ואף שמות וסדר הופעת הקטעים באלבום השלם. באמת שלא נתקלתי בתופעה כזאת, מוסיקאי ואמן רב תושיה עם יכולות הנהגה והובלה קבוצתית-אמנותית – זה באמת דבר נדיר, ואני מסיר בפניו את כובעי הצנוע, אני בהחלט גאה להיות שותף בדבר הזה. אתם מוזמנים להיכנס ללינק להקשיב, להוריד חינם ולשתף כל מאן דהוא ביצירה המיוחדת הזאת. יש אפילו הצעה למיטיבי לכת – אתם יכולים לתרום מצלצלין שינותבו להפקת הסשן הבא ובעדיהם תקבלו אלבום בונוס נוסף. ועכשיו לדבר אחרון – שי צנוע ממני בצורת נגיס מוסיקאלי חדש. בהמשך ליצירה האינטואיטיבית הנ”ל, שבהחלט יצרה אצלי מעוף והשראה, החלטתי ליצור מארג פסיכדלי מרגש שאינו קשור מוסיקאלית למה שנעשה במערה, אך משקף עוד צלע חשובה מבין צלעות הבניין המוסיקאלי האישי שלי. הנה הוא:
מסתבר שאני יותר מעופף ממה שאני נוטה להרגיש… לפני מספר ימים נפגשתי עם חברי הטוב אלון ברייר, אמן בכל רמ”ח איבריו, והוא עדכן אותי לגביי שני אלבומים שיצאו בשנה האחרונה. האחד Not Music – של Stereolab, והשני The Trip, של סולנית סטריאולאב – לטישיה סאדייר (Laetitia Sadier), עניין מוזר שלא ידעתי על קיומם של האלבומים האלה בתור מעריץ גדול של היוצרים הנ”ל, אז תודה קודם כל לאלון על ההפנייה. בעשור האחרון אחת מן ההשראות הגדולות שלי ליצירה המוסיקאלית, היא להקת סטריאולאב, שמכילה בעשייתה את מיטב חומרי הגלם החשובים בעיני של המוסיקה המודרנית – שילוב אותנטי של אלמנטים אקוסטיים (כל כלי נגינה אקוסטי, קול אנושי, או סאונד ממקור טבעי כלשהו), אלקטרו-אקוסטיים (גיטרה חשמלית, באס חשמלי, פסנתר חשמלי וכו’ – כל כלי תלוי מכאניקה אקוסטית אך מוגברת אלקטרונית-חשמלית) ואלקטרוניים גרידא (מחשבים, סינתסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים וכו’), ביצירה אחת. אני חושב שהיצירה שלהם מסמלת בצורה יוצאת דופן את המגמות האמנותיות של 20 השנים האחרונות – נגינה, דגימה ו/או שימוש בחומרים מוסיקאליים/ קוליים קיימים ועיבודם מחדש גם באמצעים ידניים, או אפילו פרימיטיביים תוך כדי ולמרות אפשרות העבודה הממוחשבת הזמינה לכל. מן הסתם סטריאולאב רחוקים מלהיות חלוצים בתחום הסימפול והעריכה, הטכניקות כבר התחילו עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה, מעל סרטי הקלטה מגנטיים והיריעה קצרה כאן מלספר על היסטוריית עיצוב הצליל המוקלט. מה שמיוחד בהם לטעמי, בשונה מרוב היוצרים האלקטרוניים בני ימינו, היא העבודה המרובה בנגינה החיה, גם אם היא משאירה חותמים “מלוכלכים” בתוצאה הסופית, כנראה שזה הקסם שמאוד מאפיין את ההרכב. את הלכלוך הנגינתי אפשר לשמוע בצורה ברורה למשל ברצועה Silver Sands:
לחדי ההאזנה מביניכם יהיה קל לזהות מיד דפוס אנושי בנגינה על הסינתסייזר שמתחיל את הרצועה. רוב המוסיקאים בימינו היו מעדיפים להקליט קטע נגינה כזה באופן ממוחשב (גם אם מדובר בסאונד בעל אופי אנאלוגי וישן), כך שניתן יהיה להתאים ולערוך אותו בקלות בהתאם לתבנית הקצב הכללית (Quantize בשפה המקצועית) ואז הנגינה תישמע מאוד הדוקה וסטרילית. כאן אנחנו שומעים בחירה אמיצה, על גבול הסיזיפית, באופן ביצוע היצירה המוסיקאלית – אך התוצאה חיה ואנושית, למרות שמדובר בקטע אלקטרוני. הרצועה הזו הופיעה במקור באלבום הקודם Chemical Chords, ולמעשה כמעט ולא ניתן למצוא שום דמיון בין השתיים. לטעמי האישי (ומסתבר גם של הרבה מאוהבי ההרכב האחרים) האלבום הזה ממש איכזב בדלותו היצירתית לעומת שאר האלבומים המצויינים שיצאו להם מאז 1996. סטריאולאב למעשה קיימים מ-1991, אך רק ב-1996, בעת יציאתו של האלבום Emperor Tomato Ketchup, חל שינוי מהותי ביותר ביצירתם המוסיקאלית – מלהקה שניגנה סוג של Drone Rock – הכוונה לרוק “מזמזם” טקסטורות מוסיקאליות חד-גוניות, חלה השתדרגות ליצירות ושירים יותר מלודיים, עשירים מאוד מבחינה עיבודית והפקתית, בנוסף לכך שהוסיפו בתור מפיק ונגן רב-כלי את המוסיקאי ג’ון מק’אנטייר, ממנהיגי ההרכב Tortoise, כך ניתן להבחין בכלים כמו המארימבה והוואייבראפון, כמו גם עיבודים לכלי נשיפה וכלי קשת שבוודאי לא היו נוכחים באלבומים המוקדמים. Not Music מכפר מאוד על ההוצאה הרשמית האחרונה של סטריאולאב מ-2008, Chemical Chords, שלאחריו ההרכב הודיע על התפרקותו.
למעשה Not Music הוא לקט של “שאריות” שנשארו מתקופת ההקלטות של Chemical Chords, וממש כיף לגלות שהן הרבה יותר מעניינות מהרצועות שנבחרו לאלבום הקודם. בכלל נורא כיף לגלות כל פעם עד כמה ההרכב הזה פורה, במשך השנים היו להם גם המון שיתופי פעולה ופרויקטי צד, כמו למשל Monade, של הסולנית לטישיה, שאף היא שיתפה פעולה עם Blur בשיר שאני מאוד אוהב To the end. ואם אנחנו מזכירים את לטישיה באותה נשימה, אז גם לה מגיע הקרדיט עבור אלבום סולו ראשון שהיא הוציאה לאחרונה – The Trip. במניעים לא נעימים לטישיה בחרה להשתמש ביצירה האישית כסוג של התמודדות באבל על אחותה שהתאבדה. מלבד הטקסטים המאוד אישיים ונוגעים, אני חושב זו הפעם הראושנה שאני ממש שם לב לשירה שלה. עד לאלבום הזה לטישיה הסתתרה הרבה מאחורי אפקטים והכפלות קול, ובד”כ גם עוצמת מיקס נמוכה לקולה ביחס לשאר הפרטים האחרים בשירים/ יצירות, שלא נדבר על מיבטאה הצרפתי שהיווה קושי נוסף בהבנת הטקסטים. אני מניח שחשיבות הטקסטים הייתה פחותה ביצירה הכללית של ההרכב, והם העדיפו בטבעיות להדגיש את המוסיקה עצמה, ובעצם הקול של לטישיה שימש כעוד כלי נגינה מוביל. כאן הקול שלה מאוד נוכח, וכך גם הדיקציה והמיבטא מוקפדים באופן יחסי כך שניתן להבין את הטקסטים. שימו לב לשיר Statues Can Bend:
ממש נדהמתי כששמעתי אותו לראושנה. לטישיה תמיד נשמעה לי כמו שמש זורחת ומחייכת, וכאן פתאום שומעים צד אחר לגמרי, אפלולי ושברירי. השיר הזה הוא למעשה סוג של טריפ-הופ עגמומי למדי, ומרגש באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה שהצלחתי לעשות טיזר לעניין, אני בכל אופן הולך להזמין את השניים על תקליט ויניל בהזדמנות הראשונה 🙂
It seems that I’m more of an astronaut than I think I am. A few days ago I met with my friend Alon Brayer, an artist through and through. He updated me about two albums that came out during the last year. One of them is Stereolab’s ‘‘Not Music’’, and the other is ‘’The Trip’’ by Laetitia Sadier, who is Stereolab’s leader. So, thanks to Alon for the tip.
In the last decade, one of my greatest musical influences has been Stereolab. In my opinion, they include all the best raw materials for modern music creation: authentic integration of acoustic elements (every acoustic instrument, human voice or natural sound source) with electro-acoustic (electric guitars, electric basses etc.) and pure electronic (analog and digital) in one music piece.
I think their music outstandingly resembles the musical artistic trends of the last two decades – playing, sampling or manipulating existing materials and reorganizing them in a manual, sometimes primitive way. And that’s even though they have all of the current computerized luxury that make this kind of work much easier and neater. Obviously, Stereolab is far from being pioneers in these kinds of matters of sampling and sound editing. These techniques started way back in the 1950s over magnetic tapes; the page is too short to hold the story of recorded sound design. The special thing about Stereolab, in my opinion, that sets them apart from many contemporary electronic music artists is their massive live playing, and that’s even if sometimes they leave the marks of imperfection in the final recording I think this is part of their magic. You can hear the ‘dirty’ playing performance in ‘‘Silver Sands.’’
For those of you with a sensitive ear, it will be easy to detect the human character of the synthesizer that begins the track. Most musicians these days prefer to create this kind of musical part with computer software, even if the instrument sounds like a vintage one. This way they can fit the part of the playing in the rhythm grid (“quantize’’ in the professional jargon) and then the playing would sound tight and sterile. Here we can listen to a very brave choice. On the border of Sisyphean(tedious) in the way that they choose to perform – the result is live and human, even though this track has a completely electronic approach.
This track originates from their previous album, ‘‘Chemical chords’’, and actually it is very hard to find any resemblance between the original and the current version. For my own opinion (and many other addicted fans of the Lab), “Chemical Chords’ was a true disappointment compared to the other albums they issued since 1996. Stereolab started in 1991, but only in 1996 when their album “Emperor Tomato Ketchup” debuted did they make an interesting shift from a band that played monotonous Drone Rock to one that created melodic and very richly arranged and produced songs and pieces. They joined John McEntire from Tortoise as a music producer and additional player – this way you can distinguish his marimba and vibraphone typical playing and arrangements for strings and brass, which were absent in their pre-1996 albums.
“Not Music’’ completely deviates for the last formal Lab release in 2008, “Chemical Chords.’’ After this release, the band announced they were disbanding. “Not Music’’ is actually a collection of leftovers from the “Chemical Chords” recording sessions, and it is really fun to discover that these leftovers are much more interesting than the materials chosen for the actual album. In general, it really thrills me to discover each time how this band is so fruitful. Along with their musical activities, they used to do several collaborations with other artists. For instance, Laetitia collaborated with Blur in one of my favorite songs of theirs, “To the End.’’ And if I mentioned Laetitia, she owns a big credit too for her first solo album, “The Trip.” Laetitia had some unpleasant reasons to begin working on this album – her sister’s suicide. Apart of the very personal and touching lyrics, I think this is the first time that I can pay attention to her singing as a writer rather than another musical layer as she used to appear on previous works. Until this album, Laetitia’s voice was screened with a lot of sound effects and manipulations, usually her vocal part in the sound mix was quite low, and for me it was like another musical instrument, not mention that her French accent made the lyrical comprehension harder for me. I think the texts were in weaker priority in previous works, and Stereolab naturally preferred to put the emphasis on the music.
Here in this album, her voice is very present, and so the diction and the accent were much more taken care for in a way we can understand the lyics better. Pay attention to the song “Statues Can Bend.’’
I was so amazed when I heard it the first time. Laetita always sounded so happy and positive to me in her previous works, like a shiny smiley sun, and here suddenly you can hear a completely different side of her, dark and fragile. This song is a type of sorrowful Trip-hop, outstandingly exciting.
I hope that I achieved my teasinggoal for the matter. Anyway, I’m going to order these albums on vinyl the first chance I get. 🙂
Who could believe? I wished so much to watch Laetitia live, and it happened much faster than I expected, and even so close to my home, in the Tel Avivian ‘Levontin’ venue. Only when I came to the place I figured this is a complete solo performance, an ultra-intimate – Laetitia and electric guitar only. If I knew it before I would probably not attend, because a large part of my interest in her creation is her unique production ways in a studio environment, of course, her individual voice, the music, and the arrangement as a whole piece – these are the things that excite me. And so, I must say that I stood with eyes and ears wide open through all the performance. I think 
this is such bold step to stand this way on the stage and serve the music in the most naked way, especially with an artist that was always screened through effects and sound manipulations (that I really admire and love). Well, I was genuinely impressed and excited to listen to her pleasant voice that has such wide range. I could hear some songs that I knew before and in that way to absorb their music in their most basic form. That thing causes me to appreciate Laetitia even more, and for the end, I bought myself a great gift for the holiday – Her current debut album on a vinyl record, and she signed me personally with dedication… such an honor 🙂
I can sum it as an extraordinary experience, primal mutual intuitive creation at its best. I must say that the people, personally were amazing, it was a big pleasure to meet them and to cooperate in that kind of extraordinary experience. And this is not the end of the story… on the following weeks, Morphlexis edited and mixed the raw materials while he participates all of us with the procedure on every step that he does with every track, what would be on the front, what the length of the track, where a particular track would be located on the final album. I honestly never encountered with such a thing, a musician and an artist, resourceful with such leadership abilities, it is rare, and I tip my modest hat in front of him, I thoroughly proud to be a part of this project. 
