At last, we see the light – COVID19 Seems to get out of our lives, and finally, after a year and a half I’m going to travel to my homeland for the first time. Not many words needed to present the next mixtape, hit the Play button for another eclectic journey:
כן! כשכל העניינים הטכניים מוכנים, המוסיקה רק מחכה שאני אנגן אותה על הפטפונים – וככה עשיתי!
שלפתי לי כותרים מגוונים באופן אקלקטי. יש לכם כאן מהכל – מ”בראס רוק” (מוסיקת רוק שמבוססת על כלי נשיפה) אל אום קולת’ום, משאנסון צרפתי אל מוסיקה ישראלית עממית, מסטראווינסקי לשנות ה-80 האפלות, וכן הלאה.
דילוג הז’אנרים הזה זורם ממש טוב כשמאזינים מהתחלה עד הסוף:
Yep! When the setup is here, the music is just waiting for me to spin on the ‘tables, so I did!
With the eclectic appeal, I pulled up diverse titles. You have it all here – Brass Rock to Oum Kalthoum, French Chanson to Israeli folklore, Stravinsky to Dark 1980s, and so forth. This genre-hopping flows really sweet when playing from start to end:
In my first years as a music digger, I came across this concept called Progressive Rock. I didn’t understand at all what was behind this term. As a child I always loved when they played Moonlight Shadow on the radio, I didn’t know anything about the performer. I believe that at some point I came across a collection of hits from the ’80s where the song came up and that’s how I went looking for more of Mike Oldfield’s stuff that was classified under Progressive Rock in the Third Ear store which was then located on Nordau street in Haifa’s Hadar neighborhood.
I found that Pink Floyd neighbored in the same bin with Genesis, which until then I had known only as a pop band from the 1980s and had no idea of their activity in the 1970s.
That’s how I discovered more and more artists and was totally caught up in the charms of the genre. A few years later I had a Progressive Rock band of my own.
What caught me, at first without theoretical knowledge at all, is the relative musical freedom of those artists. I do not know if my assumption is correct, but the reason why this musical genre was labeled as Progressive Rock was due to technical reasons – these bands contained the usual core of rock groups – bass/guitars/drums – to which added layers of different musical instruments and other audible effects that were really much more complex and sometimes bolder than what could be found in Classic Rock acts, of course, the music itself is complex and the songs or the pieces are much longer than a regular Rock song.
Even under this umbrella were sub-genres and phenomena, and what I am interested to mention in this context – Progressive Rock, especially in the circles of musicians and music enthusiasts in general, gets a lot of blows and was sometimes perceived as pretentious or ostentatious – sometimes justified – some of the artists belonging to this genre tend to show off their technical abilities with their musical instruments, and sometimes you can find whole albums filled with instrumental pyrotechnics and very little musical content with a statement. I have never been captivated by the technocratic content, and I have always connected to pieces and songs with clear shape and content – one that can be sung or played in the head.
The next mixtape contains pieces, some of which no one would label as Progressive at all, I find they have a straight connection to the genre, at least with their spirit 😉
With the last 3 years, I’m working as a music director and technician in a local radio station. Because it is a station that doesn’t occupy many live shows during the day, we have a lot of extra empty hours in which in regular times the computer use to random music and jingles or pre-recorded shows. When I had free time, I started to create my own playlists to broadcast in these open hours. And with my natural way, these playlists turned out to be extremely eclectic. So I decided to upload some of them for your pleasure:
You can’t imagine how I’m excited to upload this post. More than ten years ago I found several magnetic reel-to-reel tapes in one of my trips to the flea market of Jaffa (the old city of Tel Aviv), I bought these used reels to use them as a recording media. Most of these reels usually contained classical music (in the better case) and in a lot of worst cases they included boring easy listening music (like Ray Conniff, James Last, etc.), surely not something that justifies keeping such reel as is. In rare occasions, this kind of reels contained good music that was beneficial for me and here there is an excellent example. This particular series of reels included different recordings from a German radio station(s) that broadcast sometimes in the early 1970s. Most of the tracks were unfamiliar to me. I must remind that in this time (I think it was 1998) the Internet was still new, the options to discover new music were quite limited through online environment, and I, like a good music digger, was frequently visiting the good music stores to find new Anonyme musical piece.
Each reel among these reels (I think they were four I found together) contained 12 (!) recording hours. Surely not in high-quality recording (with domestic reel to reel tape recorders you could record on the tapes with different options: speeds, and channel selection, mono or stereo – it’s like different digital bandwidth options). I couldn’t take such an advantage as granted before the unlimited digital storage that we have today. Remember that in those days the most popular format for playing music was still the cassette tape that usually contained only 90 mins of recording, and here with these old reel-to-reel tapes I had much more recorded hours and I could ‘fish’ the music that I wanted in that time.
During a long time, I couldn’t find details about most of these tracks. I think that later I burnt a CD with these tracks and brought to one of the experts at a music shop which was willing to help me discover these anonymous tracks. I don’t remember that there was any proceeding to this gesture. Some of the tracks I discovered accidentally. For example the fascinating track of Kraftwerk from their first album that released in 1970, and as much as I know it never released again formally, The Doors’ song that released one year after Jim Morrison’s tragic death (when Ray Manzarek, the keyboardist, is singing entertainingly) and more. Well, here there is a remarkable typical symbiosis between now and then. From some search after music files for an entirely different goal, I found this directory with the files that I converted from reels to digital. Then I recalled that there are still many tracks that I haven’t found what or who performed them. With the help of the current cellular apps ‘Shazam’ and ‘Sound Hound’ (except for one intractable track, that a great guy from one of the online musical forums for finding Anonyme music helped me to discover), I solved the old mystery.
This ‘nugget’ contains the tracks that I fished still in that era when I just found those reels. (I recorded them on a cassette tape that I used to carry with me in my walkman or in the car). Only now they are presented for you and me from an original source and not from a dull monophonic recording. I did add the original German radio host that talked between some tracks, and that’s for the authenticity of the story.
I chose the AsymmetricK name for the nugget because of the eclectic-progressive character of its music.
Long live Modernism!
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה אני נרגש להעלות את הפוסט הזה. לפני יותר מעשר שנים מצאתי באחד משיטוטיי בשוק הפשפשים היפואי (שאז עוד היה אותנטי, נטול חנויות מעושות, בתי קפה וגלידריות), מספר סלילים מגנטיים, כאלה שבדרך כלל היו מיועדים אצלי להקלטה חדשה – רוב הסלילים המשומשים שהייתי קונה באותה תקופה היו מכילים ברובם מוסיקה קלאסית (במקרה הטוב), ובהרבה מקרים אחרים מוסיקת מעליות לא מעניינת (ריי קוניף, ג’יימס לאסט ודומיהם), בוודאי לא משהו שמצדיק שימור של סליל שלם. לעיתים רחוקות הסלילים כן היו מכילים מוסיקה בעלת ערך עבורי וכאן הדוגמא המשמעותית. סידרת הסלילים המסויימת הזו כללה הקלטות שונות מתחנת רדיו גרמנית, ששידרה אי שם בתחילת שנות ה-70. את מרבית הקטעים לא הכרתי, אני מזכיר שאז (1998 כמדומני…) האינטרנט היה עוד בחיתוליו, אפשרות החשיפה למוסיקה חדשה הייתה עדיין דיי מוגבלת בשיטה הוירטואלית, ואני כמיטב החפרנים הייתי פוקד את חנויות המוסיקה המשובחות תדיר, בחיפוש אחר פיסה מוסיקאלית עלומה. כל סליל מבין הסלילים המדוברים (אני חושב שהיו 4 בסידרה הזאת), הכיל 12 (!) שעות הקלטה, אמנם לא באיכות הקלטה גבוהה (במכשירי טייפ הסלילים הביתיים ניתן להקליט בכמה אפשרויות ע”פ מהירות ובחירת ערוץ מונו או סטריאו – למעשה זה ממש פס רוחב כמו במושגים הדיגיטליים של ימינו) הדבר לא היה מובן מאליו בעידן טרום אחסון דיגיטלי בלתי מוגבל – להזכירכם הפורמט הפופלארי עדיין באותה תקופה, היה קסטת טייפ ממוצעת שכללה 90 דקות הקלטה בלבד, כך שפתאום היו לי הרבה מאוד שעות מוקלטות, מתוכן דגתי את מה שעניין אותי במיוחד באותה תקופה. במשך שנים לא מבוטלות לא מצאתי פרטים לגביי רוב הקטעים, אני זוכר שמאוחר יותר צרבתי דיסק עם הקטעים הלא מפוענחים והבאתי לאחד המומחים בחנות תקליטים מסויימת כדי לעזור לי בפיענוח – לא זכור לי שהיה עם זה איזה המשך לפיתרון. חלק מהקטעים התגלו לי במקרה, למשל הרצועה המרתקת של Kraftwerk מאלבומם השני שיצא ב 1970, ולמיטב ידיעתי לא יצא מחדש אף פעם באופן רשמי, שיר של ה- Doors שיצא באלבום שנה אחרי מותו הטראגי של ג’ים מוריסון (כשריי מאנזארק האורגניסט אמון על הקול המשעשע בשיר) ועוד. ובכן גם כאן מסתמנת הסימביוזה הפופולרית שלי בין אז לעכשיו – מחיפוש קבצים מסויימים למטרה אחרת מצאתי את הספריה עם הקבצים שהמרתי בזמנו מהסליל למחשב עבור אותו בחור מחנות התקליטים, ואז נזכרתי בעצם שיש עוד מספר לא מבוטל של רצועות לא מפוענחות, וכך בעזרת האפליקציות הסלולאריות Shazam ו- Sound Hound (מלבד רצועה אחת סוררת, שצדיק אחד מפורום לזיהוי שירים עזר לי למצוא) פתרתי את התעלומה הותיקה. הנגיס הבא מכיל את הרצועות אותן בחרתי בקפידה עוד באותה תקופה (כשהקלטתי אותן על קסטה איתה הייתי מסתובב ומנגן לי בווקמן או ברכב), רק שעכשיו הן מוגשות עבורכם ועבורי ממקור ראשון ולא מהקלטה עמומה ומונופונית. כן הוספתי אליהם את קריינות השדר הגרמני בין כמה רצועות – להעצמת האותנטיות שבעניין. החלטתי לכנות את הנגיס AsymmetricK מפאת האופי האקלקטי-פרוגרסיבי שלו… תחי המודֶרְנָה!
בגחמה דיי ספונטאנית החלטתי שבא לי להעלות קצת חומרים מוקלטים מפעם. בתקופת התיכון וקצת מעבר היה לי הכבוד הגדול לנגן בהרכב שניגן מוסיקה מקורית שלי (אחד השמות של ההרכב היה קֶרְּבַּנֶי המדע) עם מוסיקאים מוכשרים מאוד, שבגיל צעיר כבר הרהיבו ביכולותיהם המוסיקאליות. אני מדבר על נדב כץ (שניגן על בס, גיטרות וגם עשה את המיקס על טייפ 4 ערוצים!) ושלומי לביא (תופים). מאוחר יותר אורי גבאי הצטרף להרכב בתור בסיסט. היינו מתאמנים שעות בחלל חזרות שניתן לנו במפעל באזור מפרץ חיפה, ואפשר לשמוע את זה – ההקלטות היו ברובן נגינה חיה לערוצים, אני חושב אפילו שאת חלקן הקלטנו ישר על טייפ סלילים ללא חלוקת ערוצים ורק מאוחר יותר הוספנו עוד פרטים על הטייפ 4 ערוצים של נדב, בכל אופן מדובר בהקלטות סופר פרוביזוריות ללא ציוד משוכלל וכמובן ללא עריכת מחשב, מפעים אותי כל פעם מחדש להקשיב לקטעים האלה, איזו תעוזה ומסירות 🙂 בקרוב אעלה עוד כל מיני פנינים נוסטלגיות, בינתיים אתם מוזמנים להנות ישר בלחיצה על הלינק:
שיר תשרי – גרסא אינסטרומנטאלית לשיר של חוה אלברשטיין
אחד מהשירים העבריים האהובים עליי. דני עמיהוד הלחין. יצא לי להתקל בעוד כמה לחנים של המוסיקאי הזה, והוא בהחלט מצויין. מעניין לאן הוא נעלם עם השנים. הנאה קולוסאלית לכולם!
זה אני ב 2002…
In an entirely spontaneous whim, I decided that I want to upload some old recorded materials of mine from the past. When I was in high school, and a little bit later, I had the great honor to have a band that played my own materials. One of the names of this group was ‘Karbaney ha mada’ which I can try to translate to English as The Science Coollerstandables. These were very talented musicians at a very young age they ventured with their musical abilities. I’m talking about Nadav Kats (who played on the bass, guitars and also done the audio mix on a 4-track cassette recorder!) and Sh’lomee Lavee (drums). Later Ory Gabay came to play on bass.
We played for hours each time in a space we’ve been given to in a factory in Haifa bay area. You can even hear it – the recordings been made live to the tracks, and I think some of them been recorded directly to a ¼” stereo reel to reel recorder and only later we added more tracks on Nadav’s 4-track machine. Anyway, these recordings are remarkably improvised, without any real professional equipment and without any digital based editing. I’m so excited to hear those recordings each time, what kind of boldness and dedication. Soon I’ll upload some more nostalgic pieces. Meanwhile, you’re welcome to click on this link:
‘Shir Teesh’rey’ is one of my favorite Israeli songs, and this was our instrumental version of it.
Colossal enjoyment for everybody! This is me in 2002 in the pic…
This post was about my personal experience from the ‘White Nights’ celebrations in Tel Aviv. In this English section, I rather summarize my words from this experience – I’ve listened to some concerts of both current artists and some very respectable Israeli musicians from the past. This experience reminds me how I love this music and led me to create a new nugget mixtape that dedicated for these giant musicians from the great era of the 1970s and early 1980s in Israel. It’s important for me to mention that this music is not an Israeli folklore music, but a more artistic type of music which we can relate to Psychedelic Rock, Progressive Rock, Folk, Ethnic and even Jazz.
בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? 
זה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:
Israelick Vol II by Amir Khay Nir on Mixcloud
לינק לנגיס בתיקיית ZIP