אריך זום מציג

21/06/2017

אספתי מוסיקה נוספת למיקסטייפ חדש בסידרת ״AsymmetricK”. הפעם חשבתי על הסיכוי למצוא, אולי, את המקור להקלטות הישנות מהרדיו שמצאתי לפני כמעט שני עשורים. חברי היקר, שגיא זקס, מוסיקאי מרתק, מתגורר כיום בלייפציג, גרמניה. שלחתי לו את הקטעים של השדרן הגרמני שהשתמשתי בהם ליצירת המיקסטייפ הראשון, מאוחר יותר הוא מצא יחד עם עוד חבר (תודה אלכס), שהמקור מוקלט מתחנת רדיו גרמנית בשם SWR3 משטוטגארט. נרגש מהגילוי שלחתי מיד אימייל עם שאילתא לתחנה עם החידה הישנה שלי – מי שידר את התוכניות האלה עם המוסיקה המעולה אי אז בתחילת שנות ה-70? – לא קיבלתי מענה עד לרגעים אלה, ואז בעצם ויתרתי על הפנטזיה המופרכת שלי – למצוא את השדרן המקורי ולבקש ממנו שיקליט לי כמה קטעי קישור בגרמנית למיקסטייפ הנוכחי שאני עורך. שגיא האדיר לקח על עצמו את המשימה להקליט את קטעי הקישור האלה בשבילי, ועכשיו אני לגמרי מבסוט עם התוצאה שתוכלו להקשיב לה כאן מתחת:

מַחְשֶׁבֶת נְשָׁמָה

24/04/2017

כהמשך ישיר לפוסט הקודם שעסק בשירי “מוטאון” ודומיהם, אני אציג כאן כמה רצועות ואמני Soul עכשוויים. כן, החלטתי לשים אותם תחת ההגדרה של Soul, כי יש לי קצת בעיה עם המונח R&B. כאוהב מוסיקה ״משכיל״, אקדמית ועצמאית, תמיד זכרתי ש-R&B קשור למוסיקה שנהייתה פופלרית במהלך שנות ה-40 של המאה הקודמת, והמושג בעצם מתאר מילולית, בלוז קצבי. אני לא מוצא כמעט מכנה משותף בין ה-R&B העכשווי למקורי. מאוחר יותר גיליתי עוד כמה סיבות לשימוש במונח הזה ואני ממש לא מוצא אותן מחמיאות למוסיקה ולאמנים שקשורים אליה. אני חושב ש-Soul הרבה יותר מחמיא, מוסיקאלית, מילולית והיסטורית. סם קוק נחשב בין החלוצים בתחום (או אולי “ה”חלוץ) עם שורשים עמוקים ממוסיקת הגוספל שהיא היסוד העיקרי ל-Soul.
חזרה לימינו, אני מודה שמעולם לא הייתה לי משיכה גדולה לסול העכשווי, אבל כמו כל סוג של מוסיקה כמעט, אני תמיד מאמין שאני לא יודע מספיק ממנו. בשנים האחרונות ניתקלתי בכמה אמנים עכשוויים שעניינו אותי, מצאתי שטבעי לי לשים אותם תחת המטריה של Soul. המגורים הנוכחיים בשיקגו תרמו גם הם לגילויים חדשים ואני מאוד גאה לכלול כאן במיקסטייפ כמה אמנים מקומיים מהעיר. אני תמיד שמח לכלול נציגות ישראלית במיקסטייפים שאני עורך, והפעם מצאתי ממש במקרה את קרולינה מככבת באחד השירים שמשכו את תשומת ליבי. כמו תמיד, אני מנסה למצוא מוסיקה שלא מכוונת לפסגת מצעדי הלהיטים אבל עדיין מכילה איזשהו ערך מוסיקאלי מוסף

מוטומוזה

03/03/2017

הצורך לערוך אוסף שקשור ל״מוטאון״ היה קיים הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בבלוג ולערוך את המיקסטייפים האלה, למעלה מחמש שנים אחורה. רק לאחרונה הייתה לי הזדמנות אמיתית לחקור את העניין לעומק.
בכל פעם שיוצא לי לבקר בסופרמרקט השכונתי שלנו בדרום שיקגו, אני כל כך נדהם מהמוסיקת רקע שהם בוחרים לנגן בחנות. רוב המוסיקה שמתנגנת שם היא מוסיקת soul ו Fאנק משנות ה-60 וה-70, וכמובן שחלק מאוד נכבד מהם מבוצעים על ידי האמנים של מוטאון. אני היייתי מופתע, כי בתור ישראלי אני רגיל לשמוע מוסיקת רקע איזי-ליסנינג דיגיטאלית במקומות ציבוריים, כמעט אף פעם לא ינגנו מוסיקה אותנטית של אמנים אמיתיים ובטח לא משהו שחוצה את קווי הפופ המיינסטרימי העכשווי לסוגיו. כאן בארצות הברית הם מנגנים בד״כ מוסיקה מצויינת במקומות ציבוריים. למשל, בקיץ האחרון ביקרנו בפארק שעשועים ענק באינדיאנה ומרבית המוסיקה שנוגנה ברקע הייתה משנות ה-60 וה-70, הם ניגנו למשל שירים מתוך Abbey road, לא הלהיטים, אלא אלה מהצד השני של התקליט.
נחזור לענייננו – התחלתי לחפש אחרי אלבומים שלמים של מוטאון משנות ה-60 ותחילת ה-70, אחרי חיפוש די מעמיק, לצערי לא מצאתי הרבה חומרים מעניינים שהם לא להיטים. אחת מן המטרות שלי כשאני כותב כאן בבלוג ומפרסם מיקסטייפים שאני עורך, היא לכלול חומרים פחות מוכרים, בכל נושא או ז׳אנר שאני מחליט להתעכב עליו. כמו הרבה אנשים אחרים אני מאוד אוהב את הלהיטים הקלאסיים של מוטאון משנות ה-60 וה-70, אבל אחרי האזנה להרבה אלבומים שלמים של אותם אמנים התאכזבתי לגלות שלא היו להם יותר מדי חומרים מרגשים להציע, ואני יודע שאני מכליל, אבל למצוא אלבומים מושלמים וחדשניים כמו What’s going on של מארווין גיי ו-Solid Rock של ה-Temptations זאת ממש משימה לא פשוטה, ולדעתי האישית, כשאותם אלבומים נתפסים בעיניי כגאוניים, הם בכלל לא מייצגים את ה״סאונד״ של מוטאון שאני חיפשתי למיקסטייפ הזה. השינויים ההרמוניים האינטנסיביים (שאני אוהב לכנות חריפים), המקצבים המתוחכמים וההפקות החדשניות לשירי פופ – אלה הדברים שכללתי כאן, אבל רובם לא מוכרים כלהיטים. בחרתי לכלול גם אמנים שבכלל לא קשורים למוטאון אבל הושפעו ישירות מהאופי של הלייבל, אני גם זזתי בין תקופות, חלק מהרצועות הופקו והוקלטו לפני התקופה הקלאסית של מוטאון (שהיא לטעמי בין 1964 ל-1972) וחלקן הופקו עשרות שנים אחרי. מקווה מאוד שאצליח להפתיע כאן כמה מומחים לעניין.

מסע עצמאי נוסף

02/02/2017

אני אוהב לאתגר את עצמי, כמה שאני יכול, במיוחד כשזה מגיע למוסיקה. יהיה קל להבחין שיש לי משיכה עזה לעבר, אני אוהב היסטוריה, ובעיקר תופעות מסעירות, לפעמים מסתוריות ומעורפלות…

אבל, כמה שלעבר יש כל כך הרבה מה להציע, במיוחד מוסיקאלית, אני עדיין אוהב ׳לדוג׳ מדיי פעם חומרים חדשים. זה אולי אך טבעי שסוג היצירה המוסיקאלית העכשוית שמושכת אותי נמצאת תחת הכותרת של Indie. בעבר המושג הזה התייחס למוסיקאים שפועלים עצמאית ומפיקים את היצירה שלהם לבד – מא׳ ועד ת׳.

כיום המושג הזה הרבה יותר נזיל, כמובן שקיימים היום, אולי יותר מתמיד, הרבה מוסיקאים עצמאיים שפועלים ללא חברת תקליטים, מנהל, סוכן וכו׳. היום אפשר למצוא מוסיקה חדשה שמתקיימת תחת המטריה של חברות תקליטים ממוסדות ועדיין קוראת לעצמה Indie – אני מאמין שזה בא בעיקר להפריד את היצירות האלה מהמיינסטרים. לקחו לי שלוש שנים מאז שרקחתי נגיס (nugget) מיקסטייפ Indie. בחודשים האחרונים הופיע הדחף הזה מחדש – לאתר חומרים מוסיקאליים חדשים. האזניים שלי פתוחות לרווחה, בין אם אני משוטט באינטרנט, לוקח המלצות מחברים, משתמש באפליקציית Shazam במסעדות, מספרות או אפילו בתחנות רדיו מעניינות. ההון המוסיקאלי המבורך הזה הוא בלתי נגמר – וככה גם הזמן שזה לוקח לי לסנן מה שבאמת מזיז אצלי משהו. הפעם מצאתי לא מעט אמנים קנדיים מעניינים בין הרוב האמריקאי. המיקסטייפ מסתיים עם הייצוג הישראלי של ״טטרן״, הרכב טריו מאוד צעיר ומוכשר שמנגן מוסיקה אינסטרומנטאלית ייחודית.

הרי הוא לפניכם:

 


 

רגשי

02/01/2017

אחרי היעדרות של למעלה משנה, אני חוזר; הפעם במראה ובפורמט חדש. מעכשיו הבלוג הזה מוגש בעברית ובאנגלית – מזמין כל אחד על הכדור להיות חלק מהעולם המוסיקאלי שלי. השנה האחרונה היוותה מהפך עצום לחיים כפי שהכרתי עד עכשיו, אחרי תהליך ארוך ואינטנסיבי עברתי לחיות עם אהובי בארה”ב.

באמת שלא הייתי מוכן לחוויה הנפשית האינטנסיבית שכרוכה בשינוי כזה. וככה בכל פעם שאני נתקל במראות חדשים, בדפוסי התנהגות שונים, גוון של מזג אויר אחר – כל אלה מעלים אסוציאציות במוח הקודח שלי, ובטבעיות יש להרבה מהאסוצאציות האלה פס-קול מתאים. במיקסטייפ הבא מככבות רצועות שליוו אותי בזמנים שונים בחיים, חלקן ממש מגיל צעיר, חלקן מאוחר יותר וחלקן ממש מהשבועות האחרונים. כל אחת מהן מציתה משהו מאוד רגשי בתוכי.

שֱעַרֵי צִילצַל

03/04/2015

ההיכרות הראשונה שלי עם מוסיקה הודית, התחילה כמו אצל הרבה אחרים, דרך הסיטאר של ג׳ורג׳ האריסון בשיר Within You Without You מתוך סרג׳נט פפר של הביטלס, זה היה בגיל 12 ואני זוכר שבפעמים הראשונות שניגנתי את התקליט, פשוט הרמתי את המחט והעברתי לרצועה הבאה – היה לי קשה עדיין לעכל את הצלילים האלה. לא עבר בכלל הרבה זמן ובפעמים הבאות שהקשבתי לתקליט, משהו משך והיפנט אותי לאט לאט לתוך המיסתורין המוסיקאלי הזה. ב-2002 טסתי להודו ישר לחיק וראנאסי, שם למדתי לנגן בסיטאר במשך כמה חודשים. אחת מהתופעות הראשונות היותר מטרידות שניתקלתי בהן הייתה השטיפה הטוטאלית של הרחובות בצלילי הלהיטים האחרונים משוברי הקופות שמככבים בבתי הקולנוע. בהודו, לפחות של 2002, מוסיקת הפופ מיוצגת בשירים מתוך המיוזיקאלים הקולנועיים (הידועים כמובן כסרטי ״בוליווד״). כל מקום שאתה עובר בו, בין אם סתם ברחוב, בזמן שאתה יושב לאכול במסעדה, כשאתה עובר בחנויות או בשוק – כולם מקשיבים לשירים של בוליווד, וככה גם אתה בתור תייר זר, חובב מוסיקה או לא, פשוט לא יכול להתחמק מהעניין. כמו כל דבר חדש שאתה חווה במקום כמו הודו, ובפרט במקום כמו ווראנאסי, לוקח זמן עד שאתה מפנים משהו מבעד השכבות המערביות של בחור ׳אאורפאי׳ כמוני… וככה גם המוסיקה הזאת חדרה לי לאט לאט לעורקים. ברגע שהתחלתי לגלות עניין בשירים, הבחנתי מה כל כך משך אותי אליהם – להבדיל ממוסיקה הודית מסורתית קלאסית, המוסיקה של בוליווד עשירה מאוד בכלי נגינה, ובפרט בליווי של כלי קשת חגיגיים. העושר העיבודי הזה מביא איתו בהתאמה נגינה הרמונית, לפחות ככה אני זיהיתי את התופעה בתור מאזין מערבי, ולא סתם הרמוניה, היא מגולמת בבחירת אקורדים אמיצה ביותר. אם משווים אותה לבחירת אקורדים במוסיקה פופולרית מערבית של ימינו, לרוב היא לא תאתגר את האזניים של קהל היעד שלה. רק בשלב הרבה יותר מאוחר הבנתי שאותה הרמוניה אמיצה נובעת בעצם בכלל משימוש בסולמות מסורתיים (הראגות ההודיות), ומכיוון שאותן ראגות יכולות להיות מאוד לא סימטריות בהשוואה לסולמות מערביים, המעבדים המוסיקאליים כתבו את הליווי התיזמורתי כך שיתאים ויעבה את המנגינה והשירה הקיימים בשירים, שמבוססות כאמור על הראגות המקומיות. כשבאים ומנתחים את אופן העיבוד והתזמור עם הידיעה הזאת, התפיסה מישתנה, ומיד ניתן להבחין שאותה ״הרמוניה אמיצה״ היא למעשה תוצר לוואי של צירוף צלילים הלקוחים מהסולמות והקישוטים המוסיקאליים המסורתיים, ורק לעיתים באמת מנוגנים ממש אקורדים, כפי שאנחנו מכירים במוסיקה המערבית.
ההכרה והלמידה של התנהגות הלחנים והעיבודים בשירים הבוליוודים העניקו לי השראה אדירה ליצירת המוסיקה האישית שלי, ואם הטבע ירצה, בקרוב תוכלו גם אתם לחוות מפרי יצירתי האישית.
בינתיים יש לכם כאן סיפתח ציבעוני לחג, ליחצו על כפתור ה-פליי:


 

Sadbhava by Amir Khay Nir on Mixcloud

קצת בידור

24/08/2014

בימים בלתי נסבלים של מחסור אמיתי באופק חיובי, מרגיש לי נכון יותר מתמיד להעלות פוסט כזה לאויר. אין לי שום יומרה לתת כאן איזה רעיון לפתירת סכסוכים, או אולי יהיה נכון יותר לומר רעיון למניעת אחיזת השילטון ע״י גורמים שלא מעוניינים שיהיה לאזרחים הפשוטים שקט. אבל עזבו אתכם פוליטיקה. הפעם החלטתי להתבוסס באם-אמא של הנוסטלגיה בלי טיפת התחשבות ברצון שלי לשתף תוכן מוסיקאלי ״איכותי״ יותר, או פחות מוּכַּר, כפי שאני מנסה לעשות כאן בדרך כלל בפוסטים והמיקסטייפים של הבלוג הזה.
הכל התחיל לפני כמה חודשים, בזמן שניקיתי את הדירה שלי, החלטתי לפתור אחת ולתמיד את אחת מהבעיות המרגיזות האלה שהזנחתי מרגע שזיהיתי כשנכנסתי לגור בדירה. מכירים את הדלתות הזזה שנכנסות לתוך הקיר? הקיצר יש לי כאלה דלתות בחדר השינה, ומאיזשהי סיבה הן לא היו נפתחות עד הסוף, וזה חירפן אותי, אז פירקתי את המעצור שמונע מהדלתות לזוז לכיוון הנגדי שלהן וכך נוצרה לי גישה אל החריץ בתוך הקיר אליו נכנסת הדלת כשפותחים אותה – ומה גיליתי שם? מה שמנע מהדלתות להכנס עד לקצה החריץ בקיר היו פשוט גושי עיתונים ישנים שמישהו דחף לשם מאיזשהי סיבה. כמובן שהוצאתי אותם ובתור חובב נוסטלגיה מָקשיש, פרסתי אותם והתחלתי לגלות כמה כתבות ופרסומות משעשעות שתוכלו לראות כאן (ליחצו על התמונות כדי לקרוא אותן בבירור):

העיתונים רובם מקיץ 1984, וכך נזכרתי שיש לי סליל שמצאתי בתוך ערימת סלילים שניתנה לי לפני מספר שנים ע״י משה ירונסקי, שהיה המנהל שלי בתחנת הרדיו הסטודנטיאלית ״רדיו קס״ם״ ב-HIT חולון. משה עבד שנים כטכנאי בקול ישראל, ובין הדברים שעשה, הקליט והכין פרסומות לשידור ברדיו. עד לעידן המחשב ביישומי קול ולמעשה אפילו עד אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, השתמשו ברדיו לנגינת תשדירים ופרסומות בפורמט שנקרא Cartridge.

היתרון בפורמט הזה היה שהסרט המגנטי מורכב על מעין קסטה כשהוא ממוקם על סליל אחד וקצות הסרט מחוברים אחד לשני וכך ישנה לולאה ״אין סופית״ וכשהסרט המוקלט מגיע לתום ההקלטה, הוא ערוך פיזית בצורה כזאת כשההקלטה נגמרת הנגן עוצר ומוכן בעצם לנגן מחדש את תוכן הקארטרידג׳. למכשיר ההשמעה היה גם כינוי ״טוסטר״ מהדימיון למצנם הלחמים.
אנקדוטה מעניינת, לא יודע מי מכם חד אוזן – שימו לב שבין הפרסומות או התשדירים יש מן ״דינג-דונג״ חלש אלקטרוני – אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי למה הצליל הזה מופיע כל פעם בין הפרסומות, מסתבר שזה האות האלקטרוני למכשיר הקארטרידג׳ לעבור לתשדיר הבא (שהיה מוקלט על קסטה אחרת וממוקם ב״סלוט״ הבא מבין אלה שהיו מוכנים להשמעת פרסומות אחת אחרי השנייה). במיקסטייפ שיצרתי לפוסט הזה, שיבצתי פרסומות משעשעות שמוקלטות על הסליל המדובר. הגעתי למסקנה ע״פ כמה פרטים שמוקלטים כי הפרסומות הללו הוכנו לשידור בסוף אוגוסט 1984 – יחד עם הממצאים הארכיוניים מתעלות הדלתות שלי בחדר השינה, קיבלתי השראה להכין את המיקסטייפ הזה, כשבמקביל נזכרתי שיש תמונה מאוד מאופיינת שלי מהתקופה ההיא, כשהייתי בן 6, והייתי יושב שעות על הרצפה בחדרי, משחק בלגו ומקשיב לרדיו (שניתן לראות אותי ואותו בתמונת המיקסטייפ) חוץ ממנו היה כמובן הפטפון המיתולוגי שלי שעליו כבר סופר כאן.  במיקסטייפ הנוכחי אין הרבה שירים שאני מוצא בהם איזשהו ערך מוסיקאלי חשוב, את חלקם אני אוהב מאוד, ובכל מקרה המטרה היא לחלוטין אסקפיזם צרוף בעת משבר מייאש. בתקווה לקצת שיגרה יותר מעודדת – הרי לכם נגיס חדש:

מצב שדיר

17/03/2014

נראה לי גם הפעם יוצא לי לפרסם את המיקסטייפ הבא בעיתוי מוצלח – אנחנו בשלב פוסט-פורים, התוכן המוסיקאלי שמשובץ כאן ראוי לאוירה שאפשר לקשר אותה בעקיפין לתכונת ההערצה של הדמויות השונות שמופיעות בשלל צינורות המדיה שלנו, כשהערצה (או הלצה) זו באה לידי ביטוי כמובן בתחפושות השונות, שבחלקן לקוחות מסרטים, תוכניות טלויזיה וכו’ שלכל אלה תמיד מתלווה איזשהי מוסיקה תואמת. הפונקציה של מרבית הקטעים כאן הייתה במקורה לשרת אי אילו אותות פתיח או נעימות נושא של תוכניות טלויזיה, סרטים ותוכניות רדיו, רובם דווקא מולחנים ומבוצעים בשיא הרצינות מצד היוצרים והמבצעים בזמנם, אבל אני מניח שהיום רוב המאזינים הממוצעים שהיו נתקלים במקרה באחת מן הרצועות האלה, היו מעלים גיחוך במקרה הטוב לשמע הצלילים (שזה גם סבבה) או נתקפים רגשי נוסטלגיה דביקים (אבוי). יש לי עוד איזה מניע נסתר דווקא עכשיו לפרסם מיקסטייפ שכזה – אמנם כבר עבר שבוע כמדומני, מאז ששר התקשורת הנוכחי שלנו הכריז על פירוק רשות השידור הישראלית – אסוציאטיבית הנושא הזה של גופים תקשורתיים ציבוריים או פרטיים, מתקשר לי ישירות ליצירתיות המרתקת של המלחינים השונים שהתבקשו לכתוב, או להבדיל, העורכים המוסיקאליים שהתבקשו לבחור קטעים קיימים, כמוסיקה פונקציונלית שמטרתה לשרת איזשהי משיכת תשומת לב רגעית של קהל לא שבוי בהכרח. דוגמא מצוינת היא הרצועה שחותמת את האוסף הזה, כתב אותה ג’ורג’ מרטין המיתולוגי  כאות פתיח השידורים לתחנת הרדיו הבריטית BBC 1. בדוגמא הזאת ניתן לשמוע היטב את יכולת ההלחנה והעיבוד המשובחים של מרטין (שימו לב למלודיה המדויקת וההרמוניה החריפה), אמנם לא בדקתי את העניין לעומק, אבל לא יפתיע אותי אם חברי הביטלס מנגנים שם. דוגמאות מעניינות אחרות הן הרצועות שחתום עליהן ג’ון וויליאמס, כשיצר אותן כמה שנים טובות לפני שהפך לשותפו המוסיקאלי הקבוע של ספילברג ומשם הקריירה שלו נסקה לה הלאה. בחרתי לשבץ כאן גם כמה מן הקטעים הידועים ביותר של המוסיקה הקלאסית, אך בפרשנות תזמורתית, מה שנקרא בשפה המוסיקאלית “שעתוק” (Transcription) – יצירות שבמקור נכתבו לכלי יחיד (פסנתר או עוגב למשל) ועובדו בשלב מאוחר יותר לביצוע תיזמורתי – העניין הזה מאוד שובה את האזניים שלי, פרשנות אחרת ותזמורות בכלל…. בשיטוטיי ברשת נתקלתי גם ב”קליפ” שהסריטו לאחת מהנעימות שמופיעות במיקסטייפ הזה, שעשעה אותי הקומפוזיציה הויזואלית שבחרו לצלם ולערוך כאן:

אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת לאדיבותו של אמן העיצוב דראגאן ניקודיג’ביק על אדיבותו להרשות לי להשתמש ביצירתו לתמונת המיקסטייפ הנוכחי שמאוד הולמת לטעמי לתוכן המוסיקאלי. אפשר להכנס ללינק הזה ולצפות ביצירותיו. והנה אָרְּכֻּזִית האֹתֹת שלנו מוגשת, כקובץ zip להורדה וכמובן להאזנה ישירה כאן:


 

Arcoozit otot by Amir Khay Nir on Mixcloud

שירים מהעץ

25/01/2014

לא יודע מה עובר עליי בתקופה האחרונה, הצורך המוסיקאלי להתעסק יותר בחומרים בסיסיים ונוגים, העבודה הרבה והמהנה עם זמרים וגיטרות אקוסטיות – בכל אופן, מה שבטוח אחד מהז’אנרים שמאז ומעולם תפסו תמיד את תשומת לבי הוא ה-Folk האנגלו-סאקסי (אם יש דרך טובה יותר לכנות את העניין אשמח להצעות…) כידוע השם Folk ניגזר מהמושג Folklore – תרבות/ מסורת עממית. חשוב לי לעשות אבחנה ברורה, למי שלא מכיר את המונחים בהקשר המוסיקאלי לפחות, בין מוסיקה עממית שיש לכל עם ועם על הכדור שלנו לבין הז’אנר הספציפי הזה. כשהיום מזכירים אותו בהקשר המוסיקאלי מייחסים אותו אל זרם ה- Folk Revival שהתרחש קודם כל בארה”ב במהלך המאה ה-20, וייצג בתוכן המילולי את קורות העם. טכנית, הזמרים שביצעו את השירים הללו, שתחילה היו מאוד פטריוטיים או מחאתיים או עם איזשהו קשר פוליטי או חברתי, היו מלווים את עצמם בגיטרה האקוסטית – ועל העובדה הזאת אני אתעכב, לפחות מבחינתי כשאומרים “Folk” בהקשר המוסיקאלי, מיידית עולה אצלי האסוציאציה לגיטרה אקוסטית בעלת מיתרי מתכת (ולא מיתרי ניילון כפי שיש בגיטרה ה”קלאסית” הספרדית הנפוצה יותר בקרב נגנים חובבים, לפחות בישראל). בשנות ה-50 של המאה הקודמת חלה התפתחות בזרם המוסיקאלי הזה, ואמנים התחילו לבצע חומר מקורי שלהם, ולאו דווקא שירי עם, ומשם נילקח הכינוי Singer\ Song-writer – זמר שכותב ושר את שיריו האישיים. אני כמוסיקאי יוצר, כמלחין, מעבד ואיש סאונד, התייחסתי תמיד אל המוסיקה עצמה ורק בשלבים הרבה יותר מאוחרים התחלתי להתייחס אל המילים. ככה, גם באוסף הזה, ה”מבינים” יותר מוסיקאלית, יווכחו שיש פה שעטנז של ז’אנרים שונים, שלאו דווקא ניתן לשייכם אל ה-Folk באופן חד משמעי. הדבר החשוב שלי בא להדגיש כאן, הוא האדרת הכלי הנפלא הזה, הגיטרה האקוסטית, שלטעמי הוא החשוב ביותר מבין כל כלי הנגינה של ה”מוסיקה הקלה” (אני אישית שונא את המושג הזה, אבל בעברית לפחות, כל מה שלא נכלל בתוך מסגרת אקדמית של מוסיקה “קלאסית”, שגם היא מושג מאוד בעייתי לכשעצמו, נחשב אצלם ל”מוסיקה קלה” – שנוצרה בד”כ ע”י מוסיקאים “עממיים” בלתי משכילים תיאורטית וכו’). היום, אני יכול לומר באופן גורף, אם הייתה לי האפשרות לבחור בתור ילד, הייתי מעדיף להשקיע את מרצי בנגינה על גיטרה אקוסטית ולא על פסנתר שאמנם יש לו את מעלותיו ויתרונותיו במיוחד למלחין ולמעבד/ מתזמר, אבל לעומתו הגיטרה האקוסטית תמיד משתלבת, לטעמי, בצורה הכי הרמונית ונכונה עם שירה של זמר/ת. היא תמיד עדינה, אבל יכולה להיות גם כל כך ריטמית כשצריך, כמו כלי הקשה. תמיד אם יש מישהו שמתעניין ללמוד לנגן, ומתייעץ איתי איזה כלי כדאי לו לקחת ליד – גיטרה אקוסטית תהיה התשובה המוחלטת. אז כאן באוסף הזה, אני מנסה ללכד קטעים מוסיקאליים מצויינים, שכרגיל (כמו באוספים הקודמים) לאו דווקא משתייכים באופן טבעי או רשמי אל הז’אנר המדובר, אלא מייצגים עבורי את התחושה, או ה-Vibe הנכון.

הנה הוא להורדה

וכמובן להאזנה ישירה עם רשימת הרצועות:

FolKontainer Vol I by Amir Khay Nir on Mixcloud

ניגון חמים

21/12/2013

אוקיי, הפעם יש כאן מיקסטייפ נוסף בסידרת Through the curtains – סידרת האוספים הזאת עוסקת במצב-רוח מוסיקאלי, ולא ממש בז’אנר או בנושא מסויים. גם כאן כמובן אזניים מוסיקאליות, יזהו בקלות דפוס של מרכיבים שכיחים בתוכן מוסיקאלי שמעניין ומרגש אותי. כאן נתתי ללב שלי לחזר אקראית אחרי שירים או קטעים שמשכו אותי במיוחד לאורך החודשים האחרונים. הפעם אין לי איזה סיפור היסטורי, נוסטלגי או טכני לספר בהקשר המוסיקה, רק רצון עז לשתף את הרצף הזה לכל מאן דבעי – אתם מוזמנים ללחוץ על ה-Play שבמרכז התמונה, או להוריד כתיקיית ZIP המשך חורף חורפי שיהיה לנו!

 


 

Through the curtains vol. II by Amir Khay Nir on Mixcloud

מתחדש אנרגטית

22/11/2013

כן כן… חלפה לה כמעט שנה מאז טרחתי לחדש כתותיי בבלוג המוסיקאלי שלי. שנה חשובה עוברת עליי, הרבה תהפוכות צפן גורלי, והיד עוד נטויה. כל הזמן הזה מעולם לא הפסקתי להרהר בפעילותי המוסיקאלית גם בתור עורך מוסיקה מוקלטת קיימת, לא מפרי עטי, אלא כזאת שאני מוצא בה עניין והשראה. הפעם בחרתי להתעסק בז’אנר בסיסי, שאולי יכול להסתמן כשולי בסביבה המוסיקאלית שלי (בוודאי שלא). למי שעוקב כאן אחרי הבלוג ומקבל אולי איזה רושם יותר איזוטרי או אקלקטי מאוד בטעם שלי, שלא תמיד יקלע לאניני האוזניים, בפעם הזאת בכלל עשיתי צעד אל עבר מחוזות יותר מוּכָּרים: אני מדבר על הרוק, ובעיקר הרוק הקלאסי שזולג מעבר לשורשים הבלוזיים שלו אל מחוזות ה”ליכלוך” והחיספוס שמתאפיין כל כך בשימוש באפקט האוברדרייב (או דיסטורשן רחמנא ליצלן, כשאני באופן אישי, כמעט תמיד, מעדיף את ה”חמיצות” של אפקט ה-Fuzz על הלכלוך הסטנדרטי של הדיסטורשן הנפוץ – אבל ענייני הסאונד הם לדיון אחר), כמו גם מעבר להרמוניות הסטנדרטיות של הבלוז, עליו כמובן הרוק הראשוני מבוסס. אז כפי שהזכרתי, מוסיקאלית, הלקט שמוגש כאן עכשיו מכיל כמה דוגמאות מפנתאון הרוק הקלאסי (בעיקר מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל גם דברים חדשים יותר – כולם צבועים במיטב הלכלוך החמוץ, החם והאנרגטי (מכאן גם מגיע השם של האוסף).

Orange Rock by Amir Khay Nir on Mixcloud

וכמעט שכחתי…. למי שרוצה, יש את הנגיס הזה גם להורדה כתיקיית ZIP שמכילה קבצים נפרדים כאן:
לינק

פניני ילדות

10/12/2012

הנה חנוכה כאן, וכרגיל בהגיעו הוא מציף אותנו בשלל זכרונות ואסוציאציות, והנה, כמו תמיד כשאני מזכיר את הנגיסים שמחכים להם בקנה לזמן הנכון – גם הפעם אין זמן טוב יותר מלשחרר נגיס שהמתין שנים רבות, עוד בטרם נרקם כאסופה שכזאת – אני מדבר כאן על אסופת מוסיקה נהדרת שנוצרה במקור כבידור לילדים אי שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. כקו ישיר למיקסטייפים הקודמים,  Israelick I ו- Israelick II, גם בנגיס זה מככבים מיטב נפילי המוסיקה הישראלית שיצרו ממיטב מרצם גם את השירים האלה, שיועדו במקור לילדים. אני זוכר איזה ראיון שיוני רכטר העניק לפני כמה שנים בנוגע ליצירת המופת לילדים “הכבש הששה עשר”, מבחינתו כשהוא בא לחבר את המוסיקה לפרויקט הוא לא התייחס ליצירה הזאת כאל יצירה לילדים, אלא הוא כתב אותה לחלוטין בגובה העיניים, כמו שהוא מלחין כל שיר חדש שהוא ניגש אליו – וכך השנים עוברות עם יצירה אל-מותית חוצת גילאים ורקעים בחברה הישראלית. הפעם, מכיוון שמצאתי כל כך הרבה שירים ראויים (לטעמי כמובן), לא רק שחרגתי מטווח 55 הדקות שאני מקציב לנגיס (כאורך תוכנית רדיו ממוצעת), אלא לראשונה גם הכפלתי  את ההוצאה, וכעת מוגש לכם נגיס כפול ומורחב. את מרבית השירים כאן המרתי מתקליטים, ולדאבוני, הפעם באמת הבנתי על מה תמיד עמיתי ומלמדי מדברים כשהם מזכירים הקלטות ישראליות וותיקות – לראשונה בתור מאזין בוגר ובעל אוזן מנוסה, נוכחתי להבחין עד כמה עבודת הסאונד שנעשתה בהקלטות האלה היא פשוט חובבנית במושגים של ימינו, בהרבה מהשירים המיקסים ממש גרועים ועל מאסטרינג אני בכלל לא מדבר. השתדלתי גם כאן, להוציא את המרב שיכולתי מהתקליטים המקוריים ובסה”כ אני חושב שהצלחתי להגיע לתוצאה משביעת רצון. אם נבדוק לעומק את שמות כל כותבי, מלחיני ומעבדי אותם שירים נגלה שמות נפילים במוסיקה הישראלית החל ממשה וילנסקי, דרך מתי כספי, שם טוב לוי, רומן קונצמן, שלמה גרוניך, יאיר רוזנבלום, קובי אשרת, וכמובן מיטב המבצעים המובילים במוסיקה הישראלית באותם שנים – חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, יהורם גאון, נורית גלרון, נתנאלה, אריאל זילבר, דיוויד ברוזה, ששי קשת ועוד, כשאני רוצה להתעכב לרגע בשני מוסיקאים חשובים מאוד, הראשון הוא רפי קדישזון, שלצערי לא זוכה למספיק איזכורים לעשייתו למרות שהיא ענפה מאוד – בנגיס הזה הכנסתי מספר קטעים מדהימים שכתב לפס-קול הסידרה המיתולוגית “רחוב סומסום” (שימו לב לשירים בביצוע מזי כהן, זה רוק פרוגרסיבי לחלוטין), והמוסיקאי השני הוא אילן וירצברג – אני חושב שלפחות רבע מהשירים שמוגשים כאן עברו תחת ידו, אם אנו מדברים על לחנים או “רק” עיבודים שהם מדהימים לכשעצמם, אפילו חדשניים לתקופתם. את הנגיס הזה אני מקדיש למספר חברים לא מבוטל, שהולכים בימים אלה להיות הורים טריים, ובכלל, גם לאלה שכבר מגדלים את הילדים הקיימים 😉 – מי יתן ותיפתח הדלת בעתיד ליצירה חדשה, משמעותית ובעלת עומק כמו שאז ידעו לעשות,  גם לדורות הצעירים שלנו. חג אורים שמח!

לינקים להורדת הנגיס בתיקיות ZIP (שני חלקים):
חלק 1
חלק 2

← Previous Page