מספר חמש
זה כאן – הפרק החמישי של “אמירדיו” באויר. הוא יצא ארוך יותר מהרגיל, עובר את שעת הרדיו הסטנדרטית שאני משתף כאן. כמו שאנחנו אומרים, הייתי בשוונג ונתתי לרוח שלי לזוז עם התקליטים. המיקסטייפ הזה יצא שליו, מהורהר בוואייב שלו:
זה כאן – הפרק החמישי של “אמירדיו” באויר. הוא יצא ארוך יותר מהרגיל, עובר את שעת הרדיו הסטנדרטית שאני משתף כאן. כמו שאנחנו אומרים, הייתי בשוונג ונתתי לרוח שלי לזוז עם התקליטים. המיקסטייפ הזה יצא שליו, מהורהר בוואייב שלו:
באופן מקרי הפרק הרביעי בסידרת אמי-רדיו יוצא ברביעי ליולי, הרי הוא יום העצמאות המקומי של אמריקה. באופן טבעי, הנסיבות הובילו אותי ליצירת מיקס שמוקדש ליום הזה. לא כל הרצועות שמופיעות כאן נוצרו בארה”ב, אבל כל אחת מהן מסמלת משהו מאוד אמריקאי בתפיסה שלי. תקליקו על הכפתור המשולש כאן מתחת וגלו בעצמכם:
סוף סוף, מתחילים לראות את האור – הקורונה דועכת לה מהחיים שלנו, וסוף סוף, אחרי שנה וחצי אני נוסע לישראל. אין צורך ביותר מדי מילים כדי להציג את המיקסטייפ הבא… תקליקו על כפתור ה-Play לעוד מסע אקלקטי:
כן! כשכל העניינים הטכניים מוכנים, המוסיקה רק מחכה שאני אנגן אותה על הפטפונים – וככה עשיתי!
שלפתי לי כותרים מגוונים באופן אקלקטי. יש לכם כאן מהכל – מ”בראס רוק” (מוסיקת רוק שמבוססת על כלי נשיפה) אל אום קולת’ום, משאנסון צרפתי אל מוסיקה ישראלית עממית, מסטראווינסקי לשנות ה-80 האפלות, וכן הלאה.
דילוג הז’אנרים הזה זורם ממש טוב כשמאזינים מהתחלה עד הסוף:
לא טרחתי לנקות את התקליטים שבחרתי לנגן במיקס הזה (כמעט שרירותית), כך שיש מעט רעשי רקע, קליקים ופיצפוצים, ואני אוהב את זה!
עכשיו אני חוזר אל השורשים – משתמש בפורמט המוסיקאלי האהוב עליי, תוך כדי זרימה של מיקס אותנטי.
יותר מזה – אני השתמשתי באחד מטייפי הסלילים שלי כדי לתעד את מיקס התקליטים, וככה השגתי שכבה נוספת של “רוויה” אנלוגית בשימוש מהירות הקלטה איטית: ככה, תדרים גבוהים ומבריקים מתעמעמים, באופן רנדומלי שכל כך טיפוסי לסוג של פורמט הטייפ הזה, במיוחד כשאני משתמש בסלילים ישנים משנות ה-60’…
מעכשיו יש לי את המקום ואת הדחף לרקום מארגים מוסיקאליים הישר מספריית התקליטים שלי. קדימה, תיכנסו:
כן כן, אני תמיד נדהם לראות מה התדירות של פוסטים/ מיקסטייפים שאני משתף כאן…
אני מאוד אוהב את מלאכת יצירת המיקסטייפים, וכמו תמיד, כשאני מוצא או נזכר ברצועה מאלבום או בשיר מסויים שמתאימים לסוג מסויים של מיקסטייפ אני מצרף אותם לרשימה ייעודית. לאט לאט הם מצטברים ולבסוף מארג מוסיקאלי חדש מקבל צורה.
התירוצים מעלים אבק, אבל עדיין רלוונטיים – מחסור בזמן שיאפשר לי לשבת ולערוך את ה”נגיסים” הנפלאים האלה הוא ניכר, אבל אני שמח שסוף סוף נוצרה לי ההזדמנות לשתף אחד חדש.
הקיץ הקצר בשיקגו נתן לי השראה לרקום מיקסטייפ חדש בסידרת “מבעד לווילונות” Through The Curtains. סימני הסתיו המוקדמים מביאים איתם טעמים מלנכוליים ל”חיך” הפָּאלֶטָה שלי, אבל מאיזשהי סיבה מוסיקה כזאת, שבדרך כלל נחשבת אפילה, קודרת, עצובה או חסרת התלהבות יכולה לתת המון תקווה והשראה, ובוודאי ריגוש עמוק.
תקליקו על כפתור ה-Play והצטרפו אליי לטיול מוסיקאלי קצר, אבל מדוייק:
בשנים הראשונות שלי כחפרן מוסיקאלי, נתקלתי במושג הזה שנקרא רוק מתקדם. לא הבנתי בכלל מה עומד מאחורי צמד המילים הזה. כילד תמיד נהניתי לשמוע את Moonlight shadow מתנגן ברדיו וברור שלא ידעתי מי מבצע את השיר, אני מאמין שבאיזשהו שלב נתקלתי באוסף של להיטים משנות ה-80 ושם צץ לו השיר וככה הלכתי לחפש עוד חומרים של מייק אולדפילד שסווג תחת “רוק מתקדם” בחנות האוזן השלישית המיתולוגית ששכנה אז במדרחוב נורדאו בשכונת הדר של חיפה. מצאתי שפינק פלויד היו שכנים באותה ערוגה וגם ג’נסיס, שעד אז הכרתי אותם רק בתור להקת פופ משנות ה-80 ולא היה לי מושג על הפעילות שלהם בשנות ה-70.
ככה גיליתי עוד ועוד אמנים ונשביתי לגמרי בקסמי הז’אנר, כמה שנים אחרי היה לי כבר הרכב פרוגרסיבי משלי.
מה שמשך אותי, בהתחלה בלי ידע תיאורטי בכלל, זו החופשיות היחסית במוסיקה של אותם אמנים. אני לא יודע אם ההנחה שלי נכונה, אבל הסיבה שהז’אנר המוסיקאלי הזה תויג כ”רוק מתקדם” נבעה בסה”כ מטעמים טכניים – ההרכבים האלה הכילו את הליבה הרגילה של הרכבי רוק – בס/ גיטרות/ תופים – אליהם הוספו שכבות גדושות של כלים מוסיקאליים שונים ואפקטים אחרים שהיו באמת הרבה יותר מורכבים ולפעמים נועזים ממה שניתן היה למצוא בהרכבי רוק קלאסיים. כמובן שגם המוסיקה עצמה מורכבת וגם השירים או היצירות ארוכות בהרבה משיר רוק רגיל.
גם תחת המטריה הזאת היו תת-ז’אנרים ותופעות, ומה שמעניין אותי להזכיר בהקשר הזה – הרוק המתקדם, בעיקר בחוגי מוסיקאים וחובבי מוסיקה בכלל, זוכה להרבה מאוד חבטות ונתפס לפעמים כיומרני או ראוותני – לפעמים בצדק – חלק מהאמנים המשתייכים לז’אנר הזה נטו להשוויץ ביכולות הטכניות שלהם על כלי הנגינה וככה לפעמים אפשר למצוא אלבומים שלמים מלאים בפירוטכניקה כלית ומעט מאוד תוכן מוסיקאלי עם אמירה. אני מעולם לא נשביתי בתכנים ה”טכנוקראטים” ותמיד התחברתי ליצירות ושירים עם תוכן יציב וברור – כזה שאפשר לשיר או לנגן אותו בראש.
המיקסטייפ הבא מכיל קטעים שאת חלקם אף אחד לא היה מתייג כמתקדמים בכלל, אני מוצא בהם קשר ישיר מאוד, לפחות ברמת הרוח 😉
אחד הזכרונות המוסיקאליים הראשונים שלי קשור למוסיקה ברזילאית, לא יודע אם הזיכרון הזה מדויק, אבל משום מה זכורים לי הרבה ימים, בזמן הצהריים המוקדמים אחרי שחזרתי מהגן, הרדיו היה דלוק, ותמיד התנגן שיר שאהבתי – תמיד באותו הזמן. לימים גיליתי שמדובר ב- Trem das onze בביצוע של גל קוסטה, כמובן שלא היה לי מושג שמדובר במוסיקה ברזילאית.
כמה שנים מאוחר יותר, ההורים שלי החליטו לעזוב לתקופה את הקריות לטובת מגורים בקיבוץ. הקיבוץ הזה היה אחד מאלה האחרונים שעוד שימרו את כל האופי הקיבוצי של בתי הילדים, חדר האוכל ושאר התופעות הקיבוציות. למרות הקשיים הגדולים שהיו לי בהשתלבות בקיבוץ בתור ילד עירוני מצאתי המון ‘פיצויים’ בדמות תחביבים שביניהם החשיפה המוסיקאלית שלי לסגנונות שונים הייתה עצומה, קשה לי להאמין שילד שגדל בעיר באותה תקופה (אמצע-סוף שנות ה-80) זכה לכל כך הרבה העשרה תרבותית. הקיבוץ הזה (גבעת עוז) הוקם על ידי גרעין של צעירים יהודים שהגיעו לישראל מברזיל ומהונגריה. ככה זכיתי להקשיב לעוד מוסיקה ברזילאית ובעצם להכיר את הצליל הייחודי שלה.
קופץ כמעט עשרים שנה קדימה לתקופת הלימודים במכללה. חיפשתי לי חדר להשכיר ואיך לא?! מצאתי אחד בקיבוץ שרובו מאוכלס במקור על ידי ילידי ברזיל (ברור חיל). השכן שלי רפאל, דלת לידי, היה עולה חדש צעיר שרק הגיע שנתיים קודם מברזיל – גם ממנו האופק התרחב בכל מה שקשור למוסיקה ברזילאית שלא הכרתי.לפני כמה חודשים החלטתי להתחיל לצלול לתוך מוסיקה ברזילאית עכשווית, כי כל מה שהכרתי עד עכשיו היה בעיקר הקלטות של האמנים המעולים משנות ה-60 וה-70. לא הופתעתי לגלות שגם בדורות החדשים היצירתיות לא התייבשה וזה מה שתוכלו למצוא במיקסטייפ הבא: כמה מהשירים הוותיקים (והפחות מוכרים כמובן) האהובים עליי, והרבה שירים חדשים של אמנים צעירים ומעניינים שגיליתי. אחד מהשמות הבולטים מהדור החדש שהרשימו אותי במיוחד שייך לטוליפה רואיז, ממליץ בחום לעקוב אחרי הדברים שהיא עושה. לחצו על ה-Play:
אספתי מוסיקה נוספת למיקסטייפ חדש בסידרת ״AsymmetricK”. הפעם חשבתי על הסיכוי למצוא, אולי, את המקור להקלטות הישנות מהרדיו שמצאתי לפני כמעט שני עשורים. חברי היקר, שגיא זקס, מוסיקאי מרתק, מתגורר כיום בלייפציג, גרמניה. שלחתי לו את הקטעים של השדרן הגרמני שהשתמשתי בהם ליצירת המיקסטייפ הראשון, מאוחר יותר הוא מצא יחד עם עוד חבר (תודה אלכס), שהמקור מוקלט מתחנת רדיו גרמנית בשם SWR3 משטוטגארט. נרגש מהגילוי שלחתי מיד אימייל עם שאילתא לתחנה עם החידה הישנה שלי – מי שידר את התוכניות האלה עם המוסיקה המעולה אי אז בתחילת שנות ה-70? – לא קיבלתי מענה עד לרגעים אלה, ואז בעצם ויתרתי על הפנטזיה המופרכת שלי – למצוא את השדרן המקורי ולבקש ממנו שיקליט לי כמה קטעי קישור בגרמנית למיקסטייפ הנוכחי שאני עורך. שגיא האדיר לקח על עצמו את המשימה להקליט את קטעי הקישור האלה בשבילי, ועכשיו אני לגמרי מבסוט עם התוצאה שתוכלו להקשיב לה כאן מתחת:
כהמשך ישיר לפוסט הקודם שעסק בשירי “מוטאון” ודומיהם, אני אציג כאן כמה רצועות ואמני Soul עכשוויים. כן, החלטתי לשים אותם תחת ההגדרה של Soul, כי יש לי קצת בעיה עם המונח R&B. כאוהב מוסיקה ״משכיל״, אקדמית ועצמאית, תמיד זכרתי ש-R&B קשור למוסיקה שנהייתה פופלרית במהלך שנות ה-40 של המאה הקודמת, והמושג בעצם מתאר מילולית, בלוז קצבי. אני לא מוצא כמעט מכנה משותף בין ה-R&B העכשווי למקורי. מאוחר יותר גיליתי עוד כמה סיבות לשימוש במונח הזה ואני ממש לא מוצא אותן מחמיאות למוסיקה ולאמנים שקשורים אליה. אני חושב ש-Soul הרבה יותר מחמיא, מוסיקאלית, מילולית והיסטורית. סם קוק נחשב בין החלוצים בתחום (או אולי “ה”חלוץ) עם שורשים עמוקים ממוסיקת הגוספל שהיא היסוד העיקרי ל-Soul.
חזרה לימינו, אני מודה שמעולם לא הייתה לי משיכה גדולה לסול העכשווי, אבל כמו כל סוג של מוסיקה כמעט, אני תמיד מאמין שאני לא יודע מספיק ממנו. בשנים האחרונות ניתקלתי בכמה אמנים עכשוויים שעניינו אותי, מצאתי שטבעי לי לשים אותם תחת המטריה של Soul. המגורים הנוכחיים בשיקגו תרמו גם הם לגילויים חדשים ואני מאוד גאה לכלול כאן במיקסטייפ כמה אמנים מקומיים מהעיר. אני תמיד שמח לכלול נציגות ישראלית במיקסטייפים שאני עורך, והפעם מצאתי ממש במקרה את קרולינה מככבת באחד השירים שמשכו את תשומת ליבי. כמו תמיד, אני מנסה למצוא מוסיקה שלא מכוונת לפסגת מצעדי הלהיטים אבל עדיין מכילה איזשהו ערך מוסיקאלי מוסף
הצורך לערוך אוסף שקשור ל״מוטאון״ היה קיים הרבה לפני שהתחלתי לכתוב בבלוג ולערוך את המיקסטייפים האלה, למעלה מחמש שנים אחורה. רק לאחרונה הייתה לי הזדמנות אמיתית לחקור את העניין לעומק.
בכל פעם שיוצא לי לבקר בסופרמרקט השכונתי שלנו בדרום שיקגו, אני כל כך נדהם מהמוסיקת רקע שהם בוחרים לנגן בחנות. רוב המוסיקה שמתנגנת שם היא מוסיקת soul ו Fאנק משנות ה-60 וה-70, וכמובן שחלק מאוד נכבד מהם מבוצעים על ידי האמנים של מוטאון. אני היייתי מופתע, כי בתור ישראלי אני רגיל לשמוע מוסיקת רקע איזי-ליסנינג דיגיטאלית במקומות ציבוריים, כמעט אף פעם לא ינגנו מוסיקה אותנטית של אמנים אמיתיים ובטח לא משהו שחוצה את קווי הפופ המיינסטרימי העכשווי לסוגיו. כאן בארצות הברית הם מנגנים בד״כ מוסיקה מצויינת במקומות ציבוריים. למשל, בקיץ האחרון ביקרנו בפארק שעשועים ענק באינדיאנה ומרבית המוסיקה שנוגנה ברקע הייתה משנות ה-60 וה-70, הם ניגנו למשל שירים מתוך Abbey road, לא הלהיטים, אלא אלה מהצד השני של התקליט.
נחזור לענייננו – התחלתי לחפש אחרי אלבומים שלמים של מוטאון משנות ה-60 ותחילת ה-70, אחרי חיפוש די מעמיק, לצערי לא מצאתי הרבה חומרים מעניינים שהם לא להיטים. אחת מן המטרות שלי כשאני כותב כאן בבלוג ומפרסם מיקסטייפים שאני עורך, היא לכלול חומרים פחות מוכרים, בכל נושא או ז׳אנר שאני מחליט להתעכב עליו. כמו הרבה אנשים אחרים אני מאוד אוהב את הלהיטים הקלאסיים של מוטאון משנות ה-60 וה-70, אבל אחרי האזנה להרבה אלבומים שלמים של אותם אמנים התאכזבתי לגלות שלא היו להם יותר מדי חומרים מרגשים להציע, ואני יודע שאני מכליל, אבל למצוא אלבומים מושלמים וחדשניים כמו What’s going on של מארווין גיי ו-Solid Rock של ה-Temptations זאת ממש משימה לא פשוטה, ולדעתי האישית, כשאותם אלבומים נתפסים בעיניי כגאוניים, הם בכלל לא מייצגים את ה״סאונד״ של מוטאון שאני חיפשתי למיקסטייפ הזה. השינויים ההרמוניים האינטנסיביים (שאני אוהב לכנות חריפים), המקצבים המתוחכמים וההפקות החדשניות לשירי פופ – אלה הדברים שכללתי כאן, אבל רובם לא מוכרים כלהיטים. בחרתי לכלול גם אמנים שבכלל לא קשורים למוטאון אבל הושפעו ישירות מהאופי של הלייבל, אני גם זזתי בין תקופות, חלק מהרצועות הופקו והוקלטו לפני התקופה הקלאסית של מוטאון (שהיא לטעמי בין 1964 ל-1972) וחלקן הופקו עשרות שנים אחרי. מקווה מאוד שאצליח להפתיע כאן כמה מומחים לעניין.
אני אוהב לאתגר את עצמי, כמה שאני יכול, במיוחד כשזה מגיע למוסיקה. יהיה קל להבחין שיש לי משיכה עזה לעבר, אני אוהב היסטוריה, ובעיקר תופעות מסעירות, לפעמים מסתוריות ומעורפלות…
אבל, כמה שלעבר יש כל כך הרבה מה להציע, במיוחד מוסיקאלית, אני עדיין אוהב ׳לדוג׳ מדיי פעם חומרים חדשים. זה אולי אך טבעי שסוג היצירה המוסיקאלית העכשוית שמושכת אותי נמצאת תחת הכותרת של Indie. בעבר המושג הזה התייחס למוסיקאים שפועלים עצמאית ומפיקים את היצירה שלהם לבד – מא׳ ועד ת׳.
כיום המושג הזה הרבה יותר נזיל, כמובן שקיימים היום, אולי יותר מתמיד, הרבה מוסיקאים עצמאיים שפועלים ללא חברת תקליטים, מנהל, סוכן וכו׳. היום אפשר למצוא מוסיקה חדשה שמתקיימת תחת המטריה של חברות תקליטים ממוסדות ועדיין קוראת לעצמה Indie – אני מאמין שזה בא בעיקר להפריד את היצירות האלה מהמיינסטרים. לקחו לי שלוש שנים מאז שרקחתי נגיס (nugget) מיקסטייפ Indie. בחודשים האחרונים הופיע הדחף הזה מחדש – לאתר חומרים מוסיקאליים חדשים. האזניים שלי פתוחות לרווחה, בין אם אני משוטט באינטרנט, לוקח המלצות מחברים, משתמש באפליקציית Shazam במסעדות, מספרות או אפילו בתחנות רדיו מעניינות. ההון המוסיקאלי המבורך הזה הוא בלתי נגמר – וככה גם הזמן שזה לוקח לי לסנן מה שבאמת מזיז אצלי משהו. הפעם מצאתי לא מעט אמנים קנדיים מעניינים בין הרוב האמריקאי. המיקסטייפ מסתיים עם הייצוג הישראלי של ״טטרן״, הרכב טריו מאוד צעיר ומוכשר שמנגן מוסיקה אינסטרומנטאלית ייחודית.
הרי הוא לפניכם: