עבודה סטריאופונית

05/06/2011

stereolab

מסתבר שאני יותר מעופף ממה שאני נוטה להרגיש… לפני מספר ימים נפגשתי עם חברי הטוב אלון ברייר, אמן בכל רמ”ח איבריו, והוא עדכן אותי לגביי שני אלבומים שיצאו בשנה האחרונה. האחד Not Music – של Stereolab, והשני The Trip, של סולנית סטריאולאב – לטישיה סאדייר (Laetitia Sadier), עניין מוזר שלא ידעתי על קיומם של האלבומים האלה בתור מעריץ גדול של היוצרים הנ”ל, אז תודה קודם כל לאלון על ההפנייה. בעשור האחרון אחת מן ההשראות הגדולות שלי ליצירה המוסיקאלית, היא להקת סטריאולאב, שמכילה בעשייתה את מיטב חומרי הגלם החשובים בעיני של המוסיקה המודרנית – שילוב אותנטי של אלמנטים אקוסטיים (כל כלי נגינה אקוסטי, קול אנושי, או סאונד ממקור טבעי כלשהו), אלקטרו-אקוסטיים (גיטרה חשמלית, באס חשמלי, פסנתר חשמלי וכו’ – כל כלי תלוי מכאניקה אקוסטית אך מוגברת אלקטרונית-חשמלית) ואלקטרוניים גרידא (מחשבים, סינתסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים וכו’), ביצירה אחת. אני חושב שהיצירה שלהם מסמלת בצורה יוצאת דופן את המגמות האמנותיות של 20 השנים האחרונות – נגינה, דגימה ו/או שימוש בחומרים מוסיקאליים/ קוליים קיימים ועיבודם מחדש גם באמצעים ידניים, או אפילו פרימיטיביים תוך כדי  ולמרות אפשרות העבודה הממוחשבת הזמינה לכל. מן הסתם סטריאולאב רחוקים מלהיות חלוצים בתחום הסימפול והעריכה, הטכניקות כבר התחילו עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה, מעל סרטי הקלטה מגנטיים והיריעה קצרה כאן מלספר על היסטוריית עיצוב הצליל המוקלט. מה שמיוחד בהם לטעמי, בשונה מרוב היוצרים האלקטרוניים בני ימינו, היא העבודה המרובה בנגינה החיה, גם אם היא משאירה  חותמים “מלוכלכים” בתוצאה הסופית, כנראה שזה הקסם שמאוד מאפיין את ההרכב. את הלכלוך הנגינתי אפשר לשמוע בצורה ברורה למשל ברצועה Silver Sands:

לחדי ההאזנה מביניכם יהיה קל לזהות מיד דפוס אנושי בנגינה על הסינתסייזר שמתחיל את הרצועה. רוב המוסיקאים בימינו היו מעדיפים להקליט קטע נגינה כזה באופן ממוחשב (גם אם מדובר בסאונד בעל אופי אנאלוגי וישן), כך שניתן יהיה להתאים ולערוך אותו בקלות בהתאם לתבנית הקצב הכללית (Quantize בשפה המקצועית) ואז הנגינה תישמע מאוד הדוקה וסטרילית. כאן אנחנו שומעים בחירה אמיצה, על גבול הסיזיפית, באופן ביצוע היצירה המוסיקאלית – אך התוצאה חיה ואנושית, למרות שמדובר בקטע אלקטרוני. הרצועה הזו הופיעה במקור באלבום הקודם Chemical Chords, ולמעשה כמעט ולא ניתן למצוא שום דמיון בין השתיים. לטעמי האישי (ומסתבר גם של הרבה מאוהבי ההרכב האחרים) האלבום הזה ממש איכזב בדלותו היצירתית לעומת שאר האלבומים המצויינים שיצאו להם מאז 1996. סטריאולאב למעשה קיימים מ-1991, אך רק ב-1996, בעת יציאתו של האלבום Emperor Tomato Ketchup, חל שינוי מהותי ביותר ביצירתם המוסיקאלית – מלהקה שניגנה סוג של Drone Rock – הכוונה לרוק  “מזמזם” טקסטורות מוסיקאליות חד-גוניות, חלה השתדרגות ליצירות ושירים יותר מלודיים, עשירים מאוד מבחינה עיבודית והפקתית, בנוסף לכך שהוסיפו בתור מפיק ונגן רב-כלי את המוסיקאי ג’ון מק’אנטייר, ממנהיגי ההרכב Tortoise, כך ניתן להבחין בכלים כמו המארימבה והוואייבראפון, כמו גם עיבודים לכלי נשיפה וכלי קשת שבוודאי לא היו נוכחים באלבומים המוקדמים. Not Music מכפר מאוד על ההוצאה הרשמית האחרונה של סטריאולאב מ-2008, Chemical Chords, שלאחריו ההרכב הודיע על התפרקותו.

למעשה Not Music הוא לקט של “שאריות” שנשארו מתקופת ההקלטות של Chemical Chords, וממש כיף לגלות שהן הרבה יותר מעניינות מהרצועות שנבחרו לאלבום הקודם. בכלל נורא כיף לגלות כל פעם עד כמה ההרכב הזה פורה, במשך השנים היו להם גם המון שיתופי פעולה ופרויקטי צד, כמו למשל Monade, של הסולנית לטישיה, שאף היא שיתפה פעולה עם Blur בשיר שאני מאוד אוהב To the end. ואם אנחנו מזכירים את לטישיה באותה נשימה, אז גם לה מגיע הקרדיט עבור אלבום סולו ראשון שהיא הוציאה לאחרונה – The Trip.  במניעים לא נעימים לטישיה בחרה להשתמש ביצירה האישית כסוג של התמודדות באבל על אחותה שהתאבדה. מלבד הטקסטים המאוד אישיים ונוגעים, אני חושב זו הפעם הראושנה שאני ממש שם לב לשירה שלה. עד לאלבום הזה לטישיה הסתתרה הרבה מאחורי אפקטים והכפלות קול, ובד”כ גם עוצמת מיקס נמוכה לקולה ביחס לשאר הפרטים האחרים בשירים/ יצירות, שלא נדבר על מיבטאה הצרפתי שהיווה קושי נוסף בהבנת הטקסטים. אני מניח שחשיבות הטקסטים הייתה פחותה ביצירה הכללית של ההרכב, והם העדיפו בטבעיות להדגיש את המוסיקה עצמה, ובעצם הקול של לטישיה שימש כעוד כלי נגינה מוביל. כאן הקול שלה מאוד נוכח, וכך גם הדיקציה והמיבטא מוקפדים באופן יחסי כך שניתן להבין את הטקסטים. שימו לב לשיר Statues Can Bend:

ממש נדהמתי כששמעתי אותו לראושנה. לטישיה תמיד נשמעה לי כמו שמש זורחת ומחייכת, וכאן פתאום שומעים צד אחר לגמרי, אפלולי ושברירי. השיר הזה הוא למעשה סוג של טריפ-הופ עגמומי למדי, ומרגש באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה שהצלחתי לעשות טיזר לעניין, אני בכל אופן הולך להזמין את השניים על תקליט ויניל בהזדמנות הראשונה 🙂

Stereophonic Job

It seems that I’m more of an astronaut than I think I am. A few days ago I met with my friend Alon Brayer, an artist through and through. He updated me about two albums that came out during the last year. One of them is Stereolab’s ‘‘Not Music’’, and the other is ‘’The Trip’’ by Laetitia Sadier, who is Stereolab’s leader. So, thanks to Alon for the tip.

In the last decade, one of my greatest musical influences has been Stereolab. In my opinion, they include all the best raw materials for modern music creation: authentic integration of acoustic elements (every acoustic instrument, human voice or natural sound source) with electro-acoustic (electric guitars, electric basses etc.) and pure electronic (analog and digital) in one music piece.

I think their music outstandingly resembles the musical artistic trends of the last two decades – playing, sampling or manipulating existing materials and reorganizing them in a manual, sometimes primitive way. And that’s even though they have all of the current computerized luxury that make this kind of work much easier and neater. Obviously, Stereolab is far from being pioneers in these kinds of matters of sampling and sound editing. These techniques started way back in the 1950s over magnetic tapes; the page is too short to hold the story of recorded sound design. The special thing about Stereolab, in my opinion, that sets them apart from many contemporary electronic music artists is their massive live playing, and that’s even if sometimes they leave the marks of imperfection in the final recording I think this is part of their magic. You can hear the ‘dirty’ playing performance in ‘‘Silver Sands.’’

For those of you with a sensitive ear, it will be easy to detect the human character of the synthesizer that begins the track. Most musicians these days prefer to create this kind of musical part with computer software, even if the instrument sounds like a vintage one. This way they can fit the part of the playing in the rhythm grid (“quantize’’ in the professional jargon) and then the playing would sound tight and sterile. Here we can listen to a very brave choice. On the border of Sisyphean (tedious) in the way that they choose to perform – the result is live and human, even though this track has a completely electronic approach.

This track originates from their previous album, ‘‘Chemical chords’’, and actually it is very hard to find any resemblance between the original and the current version. For my own opinion (and many other addicted fans of the Lab), “Chemical Chords’ was a true disappointment compared to the other albums they issued since 1996. Stereolab started in 1991, but only in 1996 when their album “Emperor Tomato Ketchup” debuted did they make an interesting shift from a band that played monotonous Drone Rock to one that created melodic and very richly arranged and produced songs and pieces. They joined John McEntire from Tortoise as a music producer and additional player – this way you can distinguish his marimba and vibraphone typical playing and arrangements for strings and brass, which were absent in their pre-1996 albums.

“Not Music’’ completely deviates for the last formal Lab release in 2008, “Chemical Chords.’’ After this release, the band announced they were disbanding. “Not Music’’ is actually a collection of leftovers from the “Chemical Chords” recording sessions, and it is really fun to discover that these leftovers are much more interesting than the materials chosen for the actual album. In general, it really thrills me to discover each time how this band is so fruitful. Along with their musical activities, they used to do several collaborations with other artists. For instance, Laetitia collaborated with Blur in one of my favorite songs of theirs, “To the End.’’ And if I mentioned Laetitia, she owns a big credit too for her first solo album, “The Trip.” Laetitia had some unpleasant reasons to begin working on this album – her sister’s suicide. Apart of the very personal and touching lyrics, I think this is the first time that I can pay attention to her singing as a writer rather than another musical layer as she used to appear on previous works. Until this album, Laetitia’s voice was screened with a lot of sound effects and manipulations, usually her vocal part in the sound mix was quite low, and for me it was like another musical instrument, not mention that her French accent made the lyrical comprehension harder for me. I think the texts were in weaker priority in previous works, and Stereolab naturally preferred to put the emphasis on the music.

Here in this album, her voice is very present, and so the diction and the accent were much more taken care for in a way we can understand the lyics better. Pay attention to the song “Statues Can Bend.’’

I was so amazed when I heard it the first time. Laetita always sounded so happy and positive to me in her previous works, like a shiny smiley sun, and here suddenly you can hear a completely different side of her, dark and fragile. This song is a type of sorrowful Trip-hop, outstandingly exciting.

I hope that I achieved my teasing goal for the matter. Anyway, I’m going to order these albums on vinyl the first chance I get. 🙂

Sabbath playing

29/04/2011

Aloha!
There’s nothing like the Israeli Friday afternoon to present the following mixtape nugget.
Before the twilight time, when the strong sunbeams entering through the curtains and this typical Friday peace, even if technically it doesn’t exist like in my current apartment, this time of the week does something for me. I think this mixtape is a great representation of the vibe I’m talking about. Some of the lyrics in these songs are melancholic, some of the tracks are mellow, personally all of them are making something really good in their calm way, and here we’re dealing with a series of mixtapes to follow, like I mentioned in Sunshine Voice, short space too small to contain all the ideas 🙂

שבתא נגינה

אלוהא!
אין כמו צהרי- אחרי צהרי יום שישי כדי להציג לכם את הנגיס הבא.
לפני הדימדומים, כשקרני השמש החזקות חודרות מבעד לוילונות והשקט הזה (אפילו אם טכנית הוא לא קיים, כמו בדירה ה”מפנקת” שלי, וגם אם אתם עובדים לפעמים במשך השבת), עדיין הזמן הזה כמה שמחזרו כבר את הדיבורים עליו, עושה לי משהו. אני חושב שהלקט הבא יעביר טוב את ה- Vibe שאני מדבר עליו. יכול להיות שהטקסטים בשירים על-פנם מלנכוליים בחלקם, חלק מהקטעים נוגים, לי באופן אישי הם עושים ממש טוב – ברגוע. וגם כאן מדובר בסידרה, כפי שציינתי בפוסט של Sunshine Voice, היריעה קצרה מלהכיל…. רק בריאות!

Sounds of the rising sun

19/04/2011

And here you have my second “nugget” that was created by my compounding tools: Before the summer I added this “nugget” for the sunshine hours. This type of collection raises refined heat, a sort of good and calm feeling like laying under a big tree and staring at the sun flickering from under the leaves.
Since I found several tunes that can fit to this puzzle, I let myself declare that this is the first mixtape in a series that’s continues in the future.

מצלילי השמש הזורחת

והנה הכוכב השני שלי, שיוצא תחת כלי מרקחותיי – לקראת הקיץ הבא עלינו לטובה אני מצרף נגיס לשעות השמש, מקבץ מוסיקאלי כזה שמעורר אצלי חום מזוקק, מן הרגשה טובה ורגועה כזאת של שכיבה תחת עץ גדול ובהיה מנוצנצת על השמש בין העלים. מכיוון שנתקלתי בהרבה שירים וקטעים מוסיקאליים שיכולים להתאים לפאזל הזה, אני מרשה לעצמי לציין את הנגיס הזה בתור ראשון בסידרה שתגיע אם ירצה השם בהמשך.

תרבחו ותסעדו!

Next Page →