Color frolicsome

05/08/2011

It’s been a while since my last post; it is quite a hard month. This is the right time to refresh with something light. One of my greatest dreams as a musician is to produce a well crafted Disco album. Some may lift their eyebrow for this idea that joins to some of my other archaic loves. I was born in the pick year of the Disco – 1978. In our home, the music wasn’t important issue, and actually, until I was 13 I didn’t have a stereo system. I had a portable suitcase record player from the early 1960s (my father probably got it for his Bar Mitzva). It was located in my room since I remember myself – I’ll tell about it later in another chance. Anyway, most of my records were Pop and Rock music from the 1960s that my father bought as a teenager, and maybe some children music that my parents bought for us as kids. My parents never listen to music initially from their will, and therefore they never thought they should acquire a stereo system. But we had a radio of course, and it worked most of the day hours. In the morning we woke up to the mythologic radio program of some famous Israeli actor and presenter, and in the rest of the day, the radio tuned to The Voice of Peace station. About ten years ago when I worked as a clerk in the long gone Tower Records store, there was a new album release of a collection of songs and jingles that used to be played in The Voice of Peace station. When I first listened to these old jingles, I had such chills, and I went over the age of 5… I think then the notion came – The reason that I have such a great affection to Disco even though it has that bad reputation of a cheap entertaining genre. I think that at least half of the broadcast time of The Voice of Peace dedicated to Disco and the Funk of the 1970s. The basic groove that always accompanied this time is the first beat of the bass drum and the second of the snare and the handclaps.
In Discomat nugget I focused on this notorious genre, I collected some of my favorite tracks and thought that some of them could give you the proper example for a decent Disco. I think the most of them are not very familiar or maybe less familiar as hits. I included some interesting versions of the more familiar songs, and I guess that some of you will recognize some sounds that sampled through the last two decades in many newer tracks. I don’t know if it is the right place to mention, but many ‘serious’ musicians that are not considered as mainstream necessarily, using pure Disco motives in their current music.
Personally I especially enthusiastic about the full orchestral arrangements that sometimes could be even symphonic like. There is a common playing character, especially with the strings sections that designed in that era, I guess it is related to the way producers and sound engineers chose to execute the recording methods. Another thing that is so delectable for the ears is the quality of the players, and even the songs, even though they are very light and sometimes shallow from the textual point of view, musically they are just excellent.
Hit the PLAY:

מפזז בצבעים

חלף קצת זמן מאז הפוסט האחרון, חודש קשה ועמוס עובר עלינו. בכל אופן עכשיו בדיוק מתאים לי להתרענן במשהו קצת יותר קליל… אחד החלומות הגדולים שלי בתור מוסיקאי, הוא להפיק אלבום דיסקו מושקע. יכול להיות שיהיו כאלה שירימו גבה בכלל עצם הרעיון, שמצטרף לעוד אחת מאהבותיי האנאכרוניסטיות. אני למעשה נולדתי בשנת השיא של מוסיקת הדיסקו – 1978. בבית שגדלתי בו המוסיקה אף פעם לא הייתה עניין חשוב ומרתק במיוחד, בעצם עד גיל 13 לא הייתה לי מערכת סטריאו בכלל. היה פטיפון מזוודה מתחילת שנות ה-60 (שאבא שלי קיבל כנראה לכבוד בר המצווה או משהו כזה), שהוא היה ממוקם בחדר שלי מגיל אפס – על זה אני ארחיב ארוכות בפעם אחרת, בכל אופן התקליטים שהיו לי שם היו בעיקר מוסיקת רוק-פופ משנות ה-60 שאבא שלי קנה בתור נער, ותקליטי ילדים שקנו לנו הצאצאים, בהגיענו לעולם. ההורים שלי אף פעם לא הקשיבו למוסיקה מיוזמתם, ולכן לא ראו כל צורך בהשקעה במערכת סטריאו, אבל רדיו כמובן היה, והוא עבד רוב שעות היום. בבוקר היינו קמים לצלילי הנעימה של התוכנית המיתולוגית של אלכס אנסקי בגל”צ – 707ֿ, בשאר היום הרדיו היה מכוון על תחנת קול השלום. לפני כ-10 שנים בערך כשעבדתי בתור מוכר ב”טאוור רקורדס” ז”ל בחוצות המפרץ בחיפה, יצא אוסף מחווה לתחנת קול השלום,  כשבין השירים הכניסו את הג’ינגלים המקוריים של התחנה. אני זוכר שבפעמים הראשונות ששמעתי את הג’ינגלים חטפתי כזאת צמרמורת, ועפתי לגיל 5 בערך. אני חושב שאז נפלה לי אחת התובנות – למה יש לי כזאת חיבה גדולה למוסיקת הדיסקו, שהרבה שנים (ואולי עדיין) סובלת מתדמית זולה, כזאת שלא נותנת להשאיר איזשהם ערכים אמנותיים לסוג היצירה הזה. אני חושב שלפחות מחצית מזמן השידור של קול השלום, לפחות לזה שאני נחשפתי אליו בתור ילד, היה מוקדש למוסיקת הדיסקו וה-Fאנק של שנות ה-70. הגרוב הבסיסי שתמיד ליווה את הזמן הזה הוא הביט הראשון של בייסדראם (תוף הבס) וביט שני של סנר (תוף רשת) ומחיאות כפיים קצובות…. בנגיס – מיקסטייפ “דיסקומט”, התמקדתי בז’אנר המפוקפק, ליקטתי כאן שירים וקטעים אינסטרומנטאליים שאני מאוד אוהב. אני חושב שמרביתם יכולים לתת מושג לתמצית הדיסקו הטוב (לטעמי), אני חושב גם שמרביתם לא מוכרים או מוכרים פחות בתור להיטים, הכנסתי גם כמה גרסאות מעניינות לשירים היותר מוכרים, וסביר להניח שרבים מכם יזהו אי-אילו צלילים מוכרים שסומפלו במשך ה-20 שנים האחרונות במוסיקה האלקטרונית לסוגיה. אני לא יודע אם מיותר לציין, אבל בכל זאת אני אוסיף 😉 שימו לב כמה מוסיקאים רציניים ומוערכים משתמשים במוטיבים של דיסקו טהור בתוך היצירה העכשוית שלהם, לא צריך להרחיק לכת – אסף אמדורסקי, במיוחד במוסיקה שהוא יוצר לעצמו, נאמן לאסתטיקה של הדיסקו מתקופת האלבום הראשון שלו עד לעבודות האחרונות, כך גם רן שם-טוב (סולן וגיטריסט “איזבו”) למשל, לא יחמיץ אף הזדמנות להכניס איזה גרוב תופים בהשראת הרחבה המוארת. אני באופן אישי מתלהב במיוחד מהעיבודים התיזמורתיים העשירים, שלפעמים מתקרבים לסימפוניים. יש איזשהו אופי ייחודי בנגינה (שניתן להבחין בו במיוחד בסקציות המיתרים), אני מניח שזה גם קשור לאופי ההקלטה והמיקס. מה שעוד כל כך מענג לשמוע זה את איכות הנגינה המעולה של הנגניםֿ, ובכלל השירים עצמם, אף על פי שהם שטחיים לגמרי ברמה הטקסטואלית, ברמה המוסיקאלית הם פשוט מצויינים.

Discomat by Amir Khay Nir on Mixcloud

יאללה, תלחצו על ה-Play מעל או למי שרוצה לינק להורדה לקבצים נפרדים – תתחילו לפזז!!! – המיקסטייפ גם ערוך ברצף ללא שקט בין השירים כמיטב המסורת כאן 😉

Urban surprises

03/07/2011

This post was about my personal experience from the ‘White Nights’ celebrations in Tel Aviv. In this English section, I rather summarize my words from this experience – I’ve listened to some concerts of both current artists and some very respectable Israeli musicians from the past. This experience reminds me how I love this music and led me to create a new nugget mixtape that dedicated for these giant musicians from the great era of the 1970s and early 1980s in Israel. It’s important for me to mention that this music is not an Israeli folklore music, but a more artistic type of music which we can relate to Psychedelic Rock, Progressive Rock, Folk, Ethnic and even Jazz.

הפתעות עירוניות

בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? אני ואחותי איילת בחוף הצוקזה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:

Israelick Vol II by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק לנגיס בתיקיית ZIP

קצב ישראלי

10/05/2011

בלי יותר מדיי הסברים, עכשיו הזמן להפיץ את אחד מהאוספים המעניינים שתמיד רציתי לחלוק. מסתבר שבישראל של סוף שנות ה-60 המוסיקאים הפעילים היו מחוברים מאוד לנעשה בחו”ל, כמובן במיוחד באנגליה ובארה”ב, כשאנחנו מדברים על פופ. הפעם אני מתרכז בסגנון מוסיקאלי מסויים, שאין מלחין/ מעבד מוסיקאלי באותה תקופה שיכל להתעלם מהתהוותו המתפשטת ה-Fאנק.
מדהים לחשוב איך לפני למעלה מ-40 שנה, בתקופה שלא הייתה בארץ טלויזיה, שלא נדבר על אינטרנט, אפילו טלפון לא היה לכל אחד, ולפי הבנתי היו אולי 2-3 תחנות רדיו, כשנתח ההשמעות למוסיקה לועזית ובפרט פופ, היה משהו כמו 10% אולי במקרה הטוב מכלל זמן השידור, עדיין המוסיקאים הרעבים השיגו תקליטים עדכניים, ובעקבותיהם כלי נגינה ואפקטים (שימו לב למשל בקטעים של “הברנשים של פיאמנטה” לגיטרה החשמלית – אני לא אתפלא אם הנגן היה מעדיף שיהיה לו אפקט דיסטורשן/ פאז/ אוברדרייב, כנראה שלא הספיק עדיין להצטייד באחד לפני ההקלטה הזאת….). שימו לב לנגינה המצויינת, לעיבודים ולתיזמורים, גם אם לפעמים סגנון השירה הארכאי יכול להעיק או במקרה הטוב להצחיק… כמובן שלא מדובר ב-Fאנק אותנטי של ג’יימס בראון וחבריו, אך הגרוב קיים, המוסיקה עצמה עושה את שלה! תוכלו למצוא כמה פנינים, מסתבר שחלקן דיי נדירות, ועל כן יש לסלוח לפעמים על איכות ההקלטה – בערך מחצית השירים הומרו מתקליטים וסלילים ישנים שיש לי, לצערי חלקם לא שרדו את השנים באופן אופטימלי, שניים הוקלטו כנראה מהרדיו ששידר אז רק ב-AM, בכל אופן עשיתי את מיטב המאמצים לנקות את מה שצריך כדי שהכל ישתלב יפה ב”נגיס” אחד. אז קדימה, הרחובות מחכים – צאו במחולות מחניים סוערים!

Israelick Vol I by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק להורדת הנגיס בתיקיית zip

Israely Groove

Without much explanation, now is the right time to publish one of the most interesting mixtapes that I always wanted to share. It seems that the working musicians in the late 1960s in Israel were impressively connected to the sounds that had been made abroad, especially music from England and the USA. This time I’ll concentrate on a specific music genre. No music creator or performer from those times could ignore its emergence – Funk. It’s amazing to think about the fact that more than 40 years ago, a time when people didn’t have TVs (TVs weren’t used in Israel until 1968) let alone the internet, not to mention the telephone. As far as I know, there were only 2 or 3 Israeli radio stations where a chunk of broadcast time for non-Israeli Pop music was something about 10%. Still, musicians who were hungry for new music succeeded in getting some updated records from abroad, and thereafter, new music instruments and sound effects fulfilled their visions.

Pay attention to the superb playing, the arrangements and orchestrations. Even if the archaic singing style could sometimes irritate, or, in a better situation, sound funny, still the groove exists. Don’t expect to hear some authentic James Brown type of Funk, but the influences are there.

You can find here some pearls I discovered later, some of them are even rare. I hope that you be able to ignore the problematic quality of some of the tracks – at least half of them were converted from old vinyl records and reel to reel tapes that I own. Some of them didn’t survive time with the optimal conditions. Two of them recorded were recorded from an AM frequency radio. Anyway, I did my best to clean and restore in a way that everything will integrate to one tasty ‘nugget’.