עבודה סטריאופונית

05/06/2011

stereolab

מסתבר שאני יותר מעופף ממה שאני נוטה להרגיש… לפני מספר ימים נפגשתי עם חברי הטוב אלון ברייר, אמן בכל רמ”ח איבריו, והוא עדכן אותי לגביי שני אלבומים שיצאו בשנה האחרונה. האחד Not Music – של Stereolab, והשני The Trip, של סולנית סטריאולאב – לטישיה סאדייר (Laetitia Sadier), עניין מוזר שלא ידעתי על קיומם של האלבומים האלה בתור מעריץ גדול של היוצרים הנ”ל, אז תודה קודם כל לאלון על ההפנייה. בעשור האחרון אחת מן ההשראות הגדולות שלי ליצירה המוסיקאלית, היא להקת סטריאולאב, שמכילה בעשייתה את מיטב חומרי הגלם החשובים בעיני של המוסיקה המודרנית – שילוב אותנטי של אלמנטים אקוסטיים (כל כלי נגינה אקוסטי, קול אנושי, או סאונד ממקור טבעי כלשהו), אלקטרו-אקוסטיים (גיטרה חשמלית, באס חשמלי, פסנתר חשמלי וכו’ – כל כלי תלוי מכאניקה אקוסטית אך מוגברת אלקטרונית-חשמלית) ואלקטרוניים גרידא (מחשבים, סינתסייזרים אנלוגיים ודיגיטליים וכו’), ביצירה אחת. אני חושב שהיצירה שלהם מסמלת בצורה יוצאת דופן את המגמות האמנותיות של 20 השנים האחרונות – נגינה, דגימה ו/או שימוש בחומרים מוסיקאליים/ קוליים קיימים ועיבודם מחדש גם באמצעים ידניים, או אפילו פרימיטיביים תוך כדי  ולמרות אפשרות העבודה הממוחשבת הזמינה לכל. מן הסתם סטריאולאב רחוקים מלהיות חלוצים בתחום הסימפול והעריכה, הטכניקות כבר התחילו עוד בשנות ה-50 של המאה שעברה, מעל סרטי הקלטה מגנטיים והיריעה קצרה כאן מלספר על היסטוריית עיצוב הצליל המוקלט. מה שמיוחד בהם לטעמי, בשונה מרוב היוצרים האלקטרוניים בני ימינו, היא העבודה המרובה בנגינה החיה, גם אם היא משאירה  חותמים “מלוכלכים” בתוצאה הסופית, כנראה שזה הקסם שמאוד מאפיין את ההרכב. את הלכלוך הנגינתי אפשר לשמוע בצורה ברורה למשל ברצועה Silver Sands:

לחדי ההאזנה מביניכם יהיה קל לזהות מיד דפוס אנושי בנגינה על הסינתסייזר שמתחיל את הרצועה. רוב המוסיקאים בימינו היו מעדיפים להקליט קטע נגינה כזה באופן ממוחשב (גם אם מדובר בסאונד בעל אופי אנאלוגי וישן), כך שניתן יהיה להתאים ולערוך אותו בקלות בהתאם לתבנית הקצב הכללית (Quantize בשפה המקצועית) ואז הנגינה תישמע מאוד הדוקה וסטרילית. כאן אנחנו שומעים בחירה אמיצה, על גבול הסיזיפית, באופן ביצוע היצירה המוסיקאלית – אך התוצאה חיה ואנושית, למרות שמדובר בקטע אלקטרוני. הרצועה הזו הופיעה במקור באלבום הקודם Chemical Chords, ולמעשה כמעט ולא ניתן למצוא שום דמיון בין השתיים. לטעמי האישי (ומסתבר גם של הרבה מאוהבי ההרכב האחרים) האלבום הזה ממש איכזב בדלותו היצירתית לעומת שאר האלבומים המצויינים שיצאו להם מאז 1996. סטריאולאב למעשה קיימים מ-1991, אך רק ב-1996, בעת יציאתו של האלבום Emperor Tomato Ketchup, חל שינוי מהותי ביותר ביצירתם המוסיקאלית – מלהקה שניגנה סוג של Drone Rock – הכוונה לרוק  “מזמזם” טקסטורות מוסיקאליות חד-גוניות, חלה השתדרגות ליצירות ושירים יותר מלודיים, עשירים מאוד מבחינה עיבודית והפקתית, בנוסף לכך שהוסיפו בתור מפיק ונגן רב-כלי את המוסיקאי ג’ון מק’אנטייר, ממנהיגי ההרכב Tortoise, כך ניתן להבחין בכלים כמו המארימבה והוואייבראפון, כמו גם עיבודים לכלי נשיפה וכלי קשת שבוודאי לא היו נוכחים באלבומים המוקדמים. Not Music מכפר מאוד על ההוצאה הרשמית האחרונה של סטריאולאב מ-2008, Chemical Chords, שלאחריו ההרכב הודיע על התפרקותו.

למעשה Not Music הוא לקט של “שאריות” שנשארו מתקופת ההקלטות של Chemical Chords, וממש כיף לגלות שהן הרבה יותר מעניינות מהרצועות שנבחרו לאלבום הקודם. בכלל נורא כיף לגלות כל פעם עד כמה ההרכב הזה פורה, במשך השנים היו להם גם המון שיתופי פעולה ופרויקטי צד, כמו למשל Monade, של הסולנית לטישיה, שאף היא שיתפה פעולה עם Blur בשיר שאני מאוד אוהב To the end. ואם אנחנו מזכירים את לטישיה באותה נשימה, אז גם לה מגיע הקרדיט עבור אלבום סולו ראשון שהיא הוציאה לאחרונה – The Trip.  במניעים לא נעימים לטישיה בחרה להשתמש ביצירה האישית כסוג של התמודדות באבל על אחותה שהתאבדה. מלבד הטקסטים המאוד אישיים ונוגעים, אני חושב זו הפעם הראושנה שאני ממש שם לב לשירה שלה. עד לאלבום הזה לטישיה הסתתרה הרבה מאחורי אפקטים והכפלות קול, ובד”כ גם עוצמת מיקס נמוכה לקולה ביחס לשאר הפרטים האחרים בשירים/ יצירות, שלא נדבר על מיבטאה הצרפתי שהיווה קושי נוסף בהבנת הטקסטים. אני מניח שחשיבות הטקסטים הייתה פחותה ביצירה הכללית של ההרכב, והם העדיפו בטבעיות להדגיש את המוסיקה עצמה, ובעצם הקול של לטישיה שימש כעוד כלי נגינה מוביל. כאן הקול שלה מאוד נוכח, וכך גם הדיקציה והמיבטא מוקפדים באופן יחסי כך שניתן להבין את הטקסטים. שימו לב לשיר Statues Can Bend:

ממש נדהמתי כששמעתי אותו לראושנה. לטישיה תמיד נשמעה לי כמו שמש זורחת ומחייכת, וכאן פתאום שומעים צד אחר לגמרי, אפלולי ושברירי. השיר הזה הוא למעשה סוג של טריפ-הופ עגמומי למדי, ומרגש באופן יוצא מן הכלל. אני מקווה שהצלחתי לעשות טיזר לעניין, אני בכל אופן הולך להזמין את השניים על תקליט ויניל בהזדמנות הראשונה 🙂

Tags
#עברית
3 Comments
ארז
05/06/2011 @ 7:29 pm

טיזר מעולה! ההכירות שלי עם הלהקה שטחית בלבד, אבל אני מאוד אוהב את המעט שאני מכיר.

ואלון ברייר אכן מוכשר בטרוף. אם לא יהיו התקלות הוא גם יעצב לנו את האלבום בקרוב ממש!

Reply
    admin
    05/06/2011 @ 10:52 pm

    בעזרת השעיים!

    Reply
אביב
06/06/2011 @ 11:50 am

איזה כיף! סטיריאולאב הוציאו אלבום חדש!

Reply

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *


*