מתחדש אנרגטית

22/11/2013

כן כן… חלפה לה כמעט שנה מאז טרחתי לחדש כתותיי בבלוג המוסיקאלי שלי. שנה חשובה עוברת עליי, הרבה תהפוכות צפן גורלי, והיד עוד נטויה. כל הזמן הזה מעולם לא הפסקתי להרהר בפעילותי המוסיקאלית גם בתור עורך מוסיקה מוקלטת קיימת, לא מפרי עטי, אלא כזאת שאני מוצא בה עניין והשראה. הפעם בחרתי להתעסק בז’אנר בסיסי, שאולי יכול להסתמן כשולי בסביבה המוסיקאלית שלי (בוודאי שלא). למי שעוקב כאן אחרי הבלוג ומקבל אולי איזה רושם יותר איזוטרי או אקלקטי מאוד בטעם שלי, שלא תמיד יקלע לאניני האוזניים, בפעם הזאת בכלל עשיתי צעד אל עבר מחוזות יותר מוּכָּרים: אני מדבר על הרוק, ובעיקר הרוק הקלאסי שזולג מעבר לשורשים הבלוזיים שלו אל מחוזות ה”ליכלוך” והחיספוס שמתאפיין כל כך בשימוש באפקט האוברדרייב (או דיסטורשן רחמנא ליצלן, כשאני באופן אישי, כמעט תמיד, מעדיף את ה”חמיצות” של אפקט ה-Fuzz על הלכלוך הסטנדרטי של הדיסטורשן הנפוץ – אבל ענייני הסאונד הם לדיון אחר), כמו גם מעבר להרמוניות הסטנדרטיות של הבלוז, עליו כמובן הרוק הראשוני מבוסס. אז כפי שהזכרתי, מוסיקאלית, הלקט שמוגש כאן עכשיו מכיל כמה דוגמאות מפנתאון הרוק הקלאסי (בעיקר מתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת), אבל גם דברים חדשים יותר – כולם צבועים במיטב הלכלוך החמוץ, החם והאנרגטי (מכאן גם מגיע השם של האוסף).

Orange Rock by Amir Khay Nir on Mixcloud

וכמעט שכחתי…. למי שרוצה, יש את הנגיס הזה גם להורדה כתיקיית ZIP שמכילה קבצים נפרדים כאן:
לינק

פניני ילדות

10/12/2012

הנה חנוכה כאן, וכרגיל בהגיעו הוא מציף אותנו בשלל זכרונות ואסוציאציות, והנה, כמו תמיד כשאני מזכיר את הנגיסים שמחכים להם בקנה לזמן הנכון – גם הפעם אין זמן טוב יותר מלשחרר נגיס שהמתין שנים רבות, עוד בטרם נרקם כאסופה שכזאת – אני מדבר כאן על אסופת מוסיקה נהדרת שנוצרה במקור כבידור לילדים אי שם בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. כקו ישיר למיקסטייפים הקודמים,  Israelick I ו- Israelick II, גם בנגיס זה מככבים מיטב נפילי המוסיקה הישראלית שיצרו ממיטב מרצם גם את השירים האלה, שיועדו במקור לילדים. אני זוכר איזה ראיון שיוני רכטר העניק לפני כמה שנים בנוגע ליצירת המופת לילדים “הכבש הששה עשר”, מבחינתו כשהוא בא לחבר את המוסיקה לפרויקט הוא לא התייחס ליצירה הזאת כאל יצירה לילדים, אלא הוא כתב אותה לחלוטין בגובה העיניים, כמו שהוא מלחין כל שיר חדש שהוא ניגש אליו – וכך השנים עוברות עם יצירה אל-מותית חוצת גילאים ורקעים בחברה הישראלית. הפעם, מכיוון שמצאתי כל כך הרבה שירים ראויים (לטעמי כמובן), לא רק שחרגתי מטווח 55 הדקות שאני מקציב לנגיס (כאורך תוכנית רדיו ממוצעת), אלא לראשונה גם הכפלתי  את ההוצאה, וכעת מוגש לכם נגיס כפול ומורחב. את מרבית השירים כאן המרתי מתקליטים, ולדאבוני, הפעם באמת הבנתי על מה תמיד עמיתי ומלמדי מדברים כשהם מזכירים הקלטות ישראליות וותיקות – לראשונה בתור מאזין בוגר ובעל אוזן מנוסה, נוכחתי להבחין עד כמה עבודת הסאונד שנעשתה בהקלטות האלה היא פשוט חובבנית במושגים של ימינו, בהרבה מהשירים המיקסים ממש גרועים ועל מאסטרינג אני בכלל לא מדבר. השתדלתי גם כאן, להוציא את המרב שיכולתי מהתקליטים המקוריים ובסה”כ אני חושב שהצלחתי להגיע לתוצאה משביעת רצון. אם נבדוק לעומק את שמות כל כותבי, מלחיני ומעבדי אותם שירים נגלה שמות נפילים במוסיקה הישראלית החל ממשה וילנסקי, דרך מתי כספי, שם טוב לוי, רומן קונצמן, שלמה גרוניך, יאיר רוזנבלום, קובי אשרת, וכמובן מיטב המבצעים המובילים במוסיקה הישראלית באותם שנים – חוה אלברשטיין, אריק איינשטיין, יהורם גאון, נורית גלרון, נתנאלה, אריאל זילבר, דיוויד ברוזה, ששי קשת ועוד, כשאני רוצה להתעכב לרגע בשני מוסיקאים חשובים מאוד, הראשון הוא רפי קדישזון, שלצערי לא זוכה למספיק איזכורים לעשייתו למרות שהיא ענפה מאוד – בנגיס הזה הכנסתי מספר קטעים מדהימים שכתב לפס-קול הסידרה המיתולוגית “רחוב סומסום” (שימו לב לשירים בביצוע מזי כהן, זה רוק פרוגרסיבי לחלוטין), והמוסיקאי השני הוא אילן וירצברג – אני חושב שלפחות רבע מהשירים שמוגשים כאן עברו תחת ידו, אם אנו מדברים על לחנים או “רק” עיבודים שהם מדהימים לכשעצמם, אפילו חדשניים לתקופתם. את הנגיס הזה אני מקדיש למספר חברים לא מבוטל, שהולכים בימים אלה להיות הורים טריים, ובכלל, גם לאלה שכבר מגדלים את הילדים הקיימים 😉 – מי יתן ותיפתח הדלת בעתיד ליצירה חדשה, משמעותית ובעלת עומק כמו שאז ידעו לעשות,  גם לדורות הצעירים שלנו. חג אורים שמח!

לינקים להורדת הנגיס בתיקיות ZIP (שני חלקים):
חלק 1
חלק 2

גינונים למלכי

24/11/2012

 

הפעם אתמקד במאפיין מוסיקאלי שאני מאוד אוהב ומתחבר אליו מקדמת דנא. אני מדבר על אלמנט “מלכותי” שלאו דווקא ניתן לשייכו לז’אנר מוסיקאלי מסויים. הדבר הכי קרוב שהוגבל בז’אנר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת נקרא “פופ בארוק” (Baroque pop) וכפי שבקרוב תראו ותקשיבו, האלמנט הזה זולג להרבה כיוונים מעבר לפופ, וטוב שכך. ציינתי בפוסט קודם את העניין המודאלי שהוא מרכיב הכרחי ביצירת המוסיקה הזאת, ולמעשה המלחינים והיוצרים באזור המוסיקאלי הזה, מאמצים עקרונות רווחים שבאים מתקופת הבארוק שמקורותיו באיטליה בעיקר, כמו כן מהפולקלור הבריטי שמאגד בתוכו כמובן את כל האזור הגיאוגראפי, לרבות סקוטלנד, וולש ואירלנד, ואפילו אזורים בצרפת ובעוד מקומות במערב אירופה. מעניין לציין, אולי באופן טבעי – השפעות מודאליות והרמוניות שמתאימות להן הגיעו עם הפצת הנצרות בהחלט גם למוסיקת הפולקלור המזרח אירופאית והבלקן. המרכיבים המודאליים, כשלעצמם מזוהים עם תרבות עממית כלל עולמית. אופן ההגשה וחיתוך השירה שאופייניים לבני האצולה האנגלית, רווחו והתפשטו כמובן הרבה מעבר לאיים הבריטיים, כפי שתוכלו בקרוב להיווכח מהנגיס המדובר. אחד מהכלים הדומיננטיים שתשמעו כאן הוא הצ’מבאלו, (או באנגלית Harpsichord) שאני מאוד מאוד אוהב (אחד החלומות שלי – כשיהיה לי בית גדול מספיק, הוא להחזיק בכלי כזה לצד עוד כמה פנטזיות אחרות…). הצ’מבאלו למעשה קדם לפסנתר האקוסטי שאנחנו מכירים כיום, ואופן הפעולה שלו שונה מהותית מהפסנתר – כשאנו לוחצים על קליד בפסנתר, אנו גורמים בעצם לנקישה פנימית של פטיש על המיתרים שבתוכו, ואילו בצ’מבאלו הלחיצה על קליד גורמת לפריטה על מיתרים כפי שתוכלו לראות כאן בסירטון (ממליץ להריץ אותו לדקה 1:15):

אני חושב שהבחירה בשימוש בצ’מבאלו מדגישה את ההוד וההדר המלכותי המאפיינים גם כך את הלחנים ואת אופן הביצוע בתחום הזה. עוד מרכיבים מוסיקאליים שכיחים שניתן למצוא במוסיקה הזאת הוא כמובן השימוש הרב בהרמוניות קוליות, ובפרט בקונטרא-פונקט, וכמובן בכלים אקוסטיים נוספים כגון מיני חלילים וכלי פריטה. בנגיס הראשון שפרסמתי בבלוג הזה, מופיעות דוגמאות מצויינות לשימוש מוסיקאלי פולקלורי דומה בישראל הצעירה ואילו בנגיס הזה אני מכיל מבחר קטעים שמייצגים היטב את המוטיבים הנ”ל אך מאידך מוסיפים להם ערכים אחרים, שמוציאים אותם מתחום המוסיקה הפולקלורית הקלאסית, למעשה לפחות מחצית מהרצועות שמוגשות כאן מבוצעות ע”י מוסיקאים מתחום הרוק המתקדם שכמובן הוא מבין אבני היסוד המוסיקאליות שלי, וגם הוא כצורת יצירה מוסיקאלית חשובה ביותר, יזכה בהמשך לסידרת נגיסים טעימה.


 

 

Royal field by Amir Khay Nir on Mixcloud

למשקיעים – כרגיל לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

מזוודת הפלאות

26/10/2012

כפי שציינתי כבר בפוסט קודם הפעם אני ארחיב על כור מחצבתי – הפטפון הראשון שלי. הוא ליווה אותי, מוצב לו בפינת החדר על איזשהיא שידה כשהוא מנגן ומנגן… למעשה לימדו אותי להפעיל אותו מאז שאני זוכר את עצמי. הדבר המדהים בדיעבד, לא היה לי מושג שמדובר בפטפון מסוג “צ’יינג’ר” – כזה שמאפשר לנגן בו 6 תקליטים ברצף, 6 צדדים למעשה. יש כאן סירטון שמראה את הפטפון הזה בפעולה:

 

 

Hits-&-Hots

גיליתי את הפטנט רק בגיל מאוחר, ככה שהקשבתי לתקליטים בצורה הרגילה – אחד אחד. תמונה אופיינית שהייתה מסתמנת למי שהיה נכנס לחדרי בבית הוריי, הייתה ילד קטן יושב על השטיח ומשחק שעות בלגו, כשברקע מתנגנים להם תקליטים משנות ה-60. לעיתים רחוקות הייתי מקשיב גם לתקליטי ילדים, בעיקר הפסטיגלים שיצאו בתקופה שגדלתי בה – אלו היו התקליטים היחידים שניקנו בשנות ה-70 וה-80 כשאני ואחיותיי גדלנו. אחד מהזכרונות הראשונים שלי הוא הרצון העז למערכת סטריאו טובה (כמה ילדים בני שנתיים-שלוש אתם מכירים שחושקים במערכת סטריאו???) מסתבר שכבר אז זיהיתי מהם תדרים נמוכים (בסים) וגבוהים יותר שהפטפון האמור לא יכל להפיק. מדובר במכשיר שמנגן דרך רמקול אחד (מונו) מובנה בתוך המזוודה. איכות הצליל הכללית היא בינונית מינוס, בעיקר בגלל השימוש בראש קרמי (יש כאן דיון על זה) ובכלל המגבר המצוי בתוך המזוודה, שאמנם מכיל שפופרות, אך תוכנן באופן מאוד עממי, וכך גם הרמקול – קטן קוטר, לא סיפקו איכות צליל מרגשת. אציין שמזוודת הפטפון והמגבר שבתוכה יוצרו בישראל (כפי שניתן לראות את הלייבל שצילמתי שמוטמע בחלקה הפנימי של המזוודה)

ואילו הפטפון עצמו מתוצרת Garrard הבריטית הידועה מדגם “Autoslim” – יש חיישן מכאני שיודע לזהות אוטומטית את קוטר התקליט כשהוא נופל לצלחת המסתובבת וכך הזרוע עליה מורכבת המחט מגיעה ישר לתחילת התקליט גם אם הוא קטן, בינוני או בגודל הרגיל – 12 אינץ’.
המשאלה למערכת סטריאו נורמלית הוגשמה  רק בגיל הרבה יותר מאוחר, ואולי בגלל החסך הקדום אספתי (תיקנתי בעצמי וגם חילקתי לאחרים) הרבה מאוד פטפונים מסוגים שונים במשך השנים. ועכשיו למוסיקה עצמה – אוסף התקליטים שהיה ברשותי (וכמובן קיים בתוך התקליטיה הנוכחית שלי), עד שהתחלתי לקנות בעצמי תקליטים (בגיל 10 בערך),  כלל בעיקר תקליטי רוק’נ’רול, טוויסט, סול וקצת עבריים שאבי רכש בתור נער מתחילת שנות ה-60 ועד לשלב גיוסו לצה”ל ב-1966 (לא היו תקליטים חדשים שרכש אחרי) הנה כמה דברים שהוא מספר בתגובה לשאלותיי:
“התקליט הראשון שזכור לי היה של צ’אבי צ’קר (הזמר ששר את Let’s Twist Again). החשיפה שלי למוסיקה חדשה, ובפרט מחו”ל הייתה מאוד מצומצמת, בארץ היו אולי 3 תחנות רדיו וגם בהן היו משמיעים מוסיקה לועזית, ובפרט פופ ורוק באופן לא עקבי – לא הייתה איזה תוכנית קבועה, או שדר מסויים שהתמחה בזה, לעיתים רחוקות היינו מקשיבים לתחנות מחו”ל כמו ה-BBC דרך “גלים קצרים” וגם משם הגיעה חשיפה. אני לא זוכר ממש חוויה של קניית תקליטים. בקריות לא היו בכלל חנויות תקליטים, ובחיפה הייתה חנות “התקליט” ברח’ הרצל שגם היא הייתה די צנועה. אני זוכר שהיו חנויות לא מיועדות, למשל חנויות כלי כתיבה או צעצועים ששם היו לפעמים מלאים קטנים של תקליטים, אני זוכר שיצא לי גם לי להיות באיזה חנות תקליטים ברח’ בן יהודה בתל אביב, אבל זהו. חשוב לי לציין שלהבדיל ממה שהיום מדברים לפעמים בתקשורת, על סוג של איסור, או דחייה מופגנת שהייתה מטעם הממסד כלפי תרבות ה”פופ” – אני לא הרגשתי או חוויתי את זה.  אני הייתי חניך ואח”כ מדריך בתנועת הנוער העובד, ובקרית חיים מערבית באותה תקופה, היה מועדון שנקרא “להגשמה” [אני מוסיף כאן – כמה אירוני…]  ששם היו מנגנים מוסיקה לריקודים והיינו יוצאים לשם מיד אחרי הפעולות בקן של תנועת הנוער, ככה שלא הייתה שום תחושה של מחתרתיות. מצד שני גם לא הייתה ממש נהירה או איזשהו עיסוק מיוחד בתרבות או באופנה מחו”ל, וספציפית לא ברוק – אני לא זוכר שהיו הופעות חיות באזור חיפה, ובכלל לא זכור לי שמישהו החזיק בבית גיטרה חשמלית או שהיה איזשהו הרכב שניגן בסביבתי. לגבי הפטפון – הוא הוצב בחדר שלי, ההורים שלי לא ממש התעניינו במוסיקה. ידעתי על הפונקציה הזאת של החלפת התקליטים האוטומטית, אבל לא אהבתי את הרעיון הזה, חשבתי שזה יכול להזיק לתקליטים ולא השתמשתי בתכונה הזאת. מאוחר יותר היה לי טייפ סלילים והרבה יותר אהבתי את הרעיון שאני יכול לבחור את המוסיקה בעצמי [אבא שלי הכין מיקסטייפים 😉 ] ולא צריך להיות תלוי בסדר השירים שיש בתקליט מוכן, שלעתים לא אהבתי את כל השירים בו. ככה הייתי מקליט מוסיקה מהרדיו או מתקליטים שהשאלתי מחברים, והסתפקתי בזה – השירים עניינו אותי ולא איכות השמע, בגלל זה לא רכשתי אף פעם מערכת סטריאו. למרות שנהניתי תמיד ממוסיקה, היא אף פעם לא הייתה אצלי בסדר עדיפות גבוה. באמת כשהתגייסתי הייתי מגיע פעם בחודש לסופ”ש בבית, ומעבר למנוחה, היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי והיו חשובים יותר מהקשבה למוסיקה”.
חלק ניכר מהתקליטים הללו היו אוספים, שלמעשה נערכו בישראל והופצו ע”י חברת “התקליט” חיפה. יש כאן ראיון מעניין עם דב זעירא, מייסד החברה ובעליה עד היום, שמספר שם בריפרוף על החלוציות שלו בתחום בארץ, בקיצור הדברים שרלוואנטיים לפוסט הזה, הוא עונה לשאלה של המראיין לגבי העבר – “היה לי חוש לדעת מה הולך ומה לא, זה הכל” גם כאן בדבריו כמו אצל אבי, ניתן לשמוע סוג של חוסר עניין מיוחד שהיה באותה תקופה, כנראה שקיבלו את הדברים כמו שהם ולא הרגישו שקורה כאן משהו חדש.

For-you-only-text

 והפלא ופלא, אני באופן אישי לא יודע אם זה מזל או לא – אותם אוספים עיצבו אצלי באופן מאוד מהותי את הטעם המוסיקאלי ואת ההבנה המעמיקה בהתפתחות המוסיקה הפופולארית בימינו. אז כן, עכשיו אחרי שאני שומע את הדברים ממקור אמיתי שנכח בזמן אמת לצד התפתחות המוסיקה והאופנה הפופלארית בעולם ואיך שהיא ניקלטה בארץ, אני מקבל פרספקטיבה קצת יותר אמינה ממה שנהוג בד”כ לספר בנוסטלגיה  בתקשורת – לא הייתה כזאת התנגדות כלפי דברים שבאו מחו”ל, ומצד שני גם לא הייתה נהירה מאסיבית אחרי הדברים האלה, אנשים היו עסוקים בדברים אחרים, ואילו אני, אומר היום המון תודה על זה שזכיתי, כנראה די במיקרה להיחשף למוסיקה הזאת, בצורה הזאת. אז הנה לכם הנגיס שמכיל חלק ניכר מפס-קול הילדות שלי, ואני חושב שיש בו ערך רב, מרבית השירים כאן לא באמת הפכו להיות שירים מוּכָּרים במיוחד, אבל אני מוצא בהם ערך מוסיקאלי מעניין הרבה מעבר לסתם נוסטלגיה אישית. את הנגיס הזה יצרתי ממש מהתקליטים עצמם, שלמרבה שימחתי שרדו את השנים אצלי, במיוחד בתור ילד קטן שדי התעלל בהם. אפילו טרחתי לחבר את הפטפון המדובר למחשב כדי להעביר את החוויה האותנטית עם הצליל המונופוני המוגבל. שימו לב – חדי השמיעה יבחינו שמהירות הנגינה טיפה מהירה יותר מהרגיל – ככה הפטפון הזה מנגן (אין בו כיוונון Pitch כמו במכשירים מתקדמים יותר) – יאללה, ללחוץ על פליי:

Suitcase by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

 

שליפה אקראית

18/10/2012

כפי שהבטחתי באחד מהפוסטים האחרונים שלי, שלמעשה היה פוסט אורח אצל ה”קונכיה“, מעכשיו אני מתחיל להעלות אל שרת תוכניות הרדיו הישראלי iCast [מסתבר שהשרת של icast נפל נכון לדצמבר 2016 ועל כן החלטתי לעלות ל-MixCloud את כל התוכניות המדוברות שערכתי לרדיו במהלך 2012 בהמשך הפוסט הזה] אלה תוכניות רדיו שערכתי במקום, בזמן שיש לי הרבה חלונות ריקים בלוח השידורים בתחנה הסטודנטיאלית שאני עובד בה מזה 3 שנים. אם בא לכם להקשיב לאקלקטיקה מסחררת ומקפצת בין מיטב סגנונות המוסיקה הקיימים על הכדור שלנו, נחתתם במקום הנכון. חשוב לציין, מפאת האילתור, לפעמים הרצפים המוסיקאליים האלה לא יצאו במיטבם לטעמי, ולכן אני בוחר להעלות לרשת את אלה שאני מוצא בהם גם עניין מוסיקאלי וגם רצף מענג:

יוצרים לבד

13/10/2012

אוי, כמה זמן חיכיתי לחזור לכתוב כאן… הצטברו כל כך הרבה חומרים וחוויות שעברו בחודשים האלה, ורק עכשיו אחרי חופשת חג הסוכות ה”כפויה” עליי מצאתי את הזמן לשבת ולסיים כמה דברים בשביל הבלוג היקר לי כל כך. אז הנה, אני מנצל את ההזדמנות הראשונה לנגיס הראשון שאציג כאן לרווחתכם אחרי הפסקה ארוכה, והפעם אני רוצה לגעת דווקא במוסיקה חדשה שאני נחשף אליה, כזאת שנעשית בשנים האחרונות. לשמחתי אזרתי את הכח להקשיב להרבה מאוד חומרים שנעשים בשנים האחרונות, וזאת אחרי שחשתי שבשנים האלה שמשום מה, גם המוסיקה העצמאית, הבלתי תלויה שנעשית היום בעולם מחוסרת השראה. אני מניח שההרגשה הזאת שלי, ואני מניח גם של אחרים, נובעת מהצפת המידע המטורפת שנעשית גדולה וגדולה ככל שהזמן עובר וכמוה אמצעי היצירה וההקלטה, כמו גם אחסון המידע בכלל והפצתו ושיתופו בין אנשים בפרט. אני חושב שהיום אנחנו עדים לתופעה שלא הייתה כמוה קודם – כמות מוסיקאים יוצרים בלתי נלאית, שגם דואגים לתעד את עצמם עד בלי די. אני לא מתיימר להביא כאן איזה ידיעה חדשה, רק לספר כאן על התנסותי האישית – צריך להקדיש כל כך הרבה זמן למציאת מוסיקה חדשה וטובה שגם תעניין ותרגש אותי, עד שהידיעה בהשקעה הסיזיפית הזאת גורמת לי להתרחק מהחיפוש המתמיד. אבל מה לעשות, מגיע בסופו של דבר הזמן שכל המאגרים המוסיקאליים האישיים שלי אוזלים והאוזן רוצה להתרענן במשהו חדש בן זמננו. אז בשבועות האחרונים עשיתי חיפוש מעמיק אחרי חומרים חדשים וראויים וחלקם מופיעים בנגיס הבא, הרכבים כגון Grizzly bear שאני בוש ונכלם שלא הכרתי לפני, מככבים כאן לצד אמנים וותיקים יותר כגון דיוויד ביירן, סולן להקת ה- Talking heads (אני מניח שיהיו כאלה שיתרעמו לנוכח סלידתי הקדומה מההרכב הזה כמו כל מיני “אקטים” שנעשו בשנות ה-80 הקרירות), שמביא כאן דוגמא מצויינת לשיתוף פעולה מדהים עם St. Vincent (הלא היא אנני ארין קלארק, מוסיקאית מעולה ששיתפה פעולה במשך העשור האחרון עם רבים מהאמנים החשובים בתחום המוסיקה העצמאית).

IndiEnergy Vol. I by Amir Nir on Mixcloud

בקיצור, אני ממש מבסוט מהפאזל שיצא לי כאן. מעכשיו אתם יכולים להקשיב לו ב”סטרים” ישר מבלי להוריד דרך אתר MixCloud ולמשקיעים שבכם כרגיל, יש גם לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות. אני אנצל כאן את ההזדמנות להוסיף לינק לנגיס שהכנתי לכבוד ראש השנה ויצא לאור בתור מיקסטייפ אורח אצל “הקונכיה” מלבד זה, כרגיל יש הרבה נגיסים שמחכים בקנה, הנגיס הבא שיצא הולך לעסוק באחת החוויות המוסיקאליות החשובות של חיי – שימו עין על הבלוג 😉 שתהיה לכולנו שנה מוזיקלית מרגשת!

חומרים טבעיים בלבד

24/12/2011

כבר כמה זמן אני חוכך במוחי איזה נגיס – מיקסטייפ בא לי להכין, לצערי מי שעוקב אחרי הבלוג הזה שם לב להעדרותי הארוכה – זאת קרתה רק מסיבות טובות – עבודה ויצירה אינטנסיבית. בחודש האחרון אני עסוק מאוד בהקלטת אלבומה החדש של קרן הכט בתור מעבד ומפיק מוסיקאלי (היה לי הכבוד גם להלחין שם כמה שירים). בסשן האחרון שהיה לנו הקלטנו סקציית מיתרים, שבה השתתפו שי-רן ינון, ויולנית, כנרת, ומלחינה מוכשרת שאותה הכרתי בזכות מורפלקסיס ו-WAGאריאב בוכריס, כנר וירטואוז; אודליה בר-יהודה, אדרכלית מצליחה וויולנית שאני והיא מכירים עוד מבית הספר ועודד אוני עו”ד ביום וכנר בלילה 😉 כל ההתעסקות הזאת עם התוים והטראנספוזיציות והתאמת הסולמות לנגנים (במקביל אני כתבתי גם תפקידים לסקציית נשיפה שאותה אני אקליט בשבוע הבא) הזכירה לי את האהבה הגדולה שלי למוסיקה סימפונית וקלאסית בכלל, ועל כן ראיתי לנכון לשחרר את הנגיס הבא עלינו לטובה – Class. כפי שתוכלו להבחין בחרתי מספר יצירות שמייצגות בצורה ממצה את העדפותיי האישיות בתחום המוסיקאלי הזה: אני בעיקר אוהב את תקופת הבארוק והרנסאנס שהתאפיינה בהרבה מוטיבים מודאליים שנעלמו בהדרגה עם הכניסה לתקופה הקלאסית (שאליה באופן טבעי אני מתחבר פחות), וכמובן סוף תקופת המוזיקה הרומנטית וממנה המוזיקה המודרנית כפי שמגדירים אותה עד היום –  אלו הם הגוונים שצובעים את הקטעים המוגשים לכם בנגיס הזה. בחרתי גם ביצועים אותנטיים כמו של רחמנינוב ושל רובינשטיין כמו גם מלחינים פחות מוכרים כגון איבר Ibert וקבלבסקי – שיצא לי לנגן יצירה שלו בעצמי (לא את זו שמוגשת בנגיס), ככה על קצה המזלג, כמובן שבשבילי יש טעם לעוד – אבל יש כבר עוד כמה רעיונות אחרים לנגיסים מרעננים. אני אנצל את ההזדמנות להזמין אתכם למופע שהוא סשן מרגש בפני עצמו של הרוחות ב-3 לינואר, ב”אזור”, תל-אביב. קבלו אותו:

Class by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק לנגיס ברצועות נפרדות

גלי אתר מיסתוריים

23/09/2011

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם עד כמה אני נרגש להעלות את הפוסט הזה. לפני יותר מעשר שנים מצאתי באחד משיטוטיי בשוק הפשפשים היפואי (שאז עוד היה אותנטי, נטול חנויות מעושות, בתי קפה וגלידריות), מספר סלילים מגנטיים, כאלה שבדרך כלל היו מיועדים אצלי להקלטה חדשה – רוב הסלילים המשומשים שהייתי קונה באותה תקופה היו מכילים ברובם מוסיקה קלאסית (במקרה הטוב), ובהרבה מקרים אחרים מוסיקת מעליות לא מעניינת (ריי קוניף, ג’יימס לאסט ודומיהם), בוודאי לא משהו שמצדיק שימור של סליל שלם. לעיתים רחוקות הסלילים כן היו מכילים מוסיקה בעלת ערך עבורי וכאן הדוגמא המשמעותית. סידרת הסלילים המסויימת הזו כללה הקלטות שונות מתחנת רדיו גרמנית, ששידרה אי שם בתחילת שנות ה-70. את מרבית הקטעים לא הכרתי, אני מזכיר שאז (1998 כמדומני…) האינטרנט היה עוד בחיתוליו, אפשרות החשיפה למוסיקה חדשה הייתה עדיין דיי מוגבלת בשיטה הוירטואלית, ואני כמיטב החפרנים הייתי פוקד את חנויות המוסיקה המשובחות תדיר, בחיפוש אחר פיסה מוסיקאלית עלומה. כל סליל מבין הסלילים המדוברים (אני חושב שהיו 4 בסידרה הזאת), הכיל  12 (!) שעות הקלטה, אמנם לא באיכות הקלטה גבוהה (במכשירי טייפ הסלילים הביתיים ניתן להקליט בכמה אפשרויות ע”פ מהירות ובחירת ערוץ מונו או סטריאו – למעשה זה ממש פס רוחב כמו במושגים הדיגיטליים של ימינו) הדבר לא היה מובן מאליו בעידן טרום אחסון דיגיטלי בלתי מוגבל – להזכירכם הפורמט הפופלארי עדיין באותה תקופה, היה קסטת טייפ ממוצעת שכללה 90 דקות הקלטה בלבד, כך שפתאום היו לי הרבה מאוד שעות מוקלטות, מתוכן דגתי את מה שעניין אותי במיוחד באותה תקופה. במשך שנים לא מבוטלות לא מצאתי פרטים לגביי רוב הקטעים, אני זוכר שמאוחר יותר צרבתי דיסק עם הקטעים הלא מפוענחים והבאתי לאחד המומחים בחנות תקליטים מסויימת כדי לעזור לי בפיענוח – לא זכור לי שהיה עם זה איזה המשך לפיתרון. חלק מהקטעים התגלו לי במקרה, למשל הרצועה המרתקת של Kraftwerk מאלבומם השני שיצא ב 1970, ולמיטב ידיעתי לא יצא מחדש אף פעם באופן רשמי, שיר של ה- Doors שיצא באלבום שנה אחרי מותו הטראגי של ג’ים מוריסון (כשריי מאנזארק האורגניסט אמון על הקול המשעשע בשיר) ועוד. ובכן גם כאן מסתמנת הסימביוזה הפופולרית שלי בין אז לעכשיו – מחיפוש קבצים מסויימים למטרה אחרת מצאתי את הספריה עם הקבצים שהמרתי בזמנו מהסליל למחשב עבור אותו בחור מחנות התקליטים, ואז נזכרתי בעצם שיש עוד מספר לא מבוטל של רצועות לא מפוענחות, וכך בעזרת האפליקציות הסלולאריות Shazam ו- Sound Hound (מלבד רצועה אחת סוררת, שצדיק אחד מפורום לזיהוי שירים עזר לי למצוא) פתרתי את התעלומה הותיקה. הנגיס הבא מכיל את הרצועות אותן בחרתי בקפידה עוד באותה תקופה (כשהקלטתי אותן על קסטה איתה הייתי מסתובב ומנגן לי בווקמן או ברכב), רק שעכשיו הן מוגשות עבורכם ועבורי ממקור ראשון ולא מהקלטה עמומה ומונופונית. כן הוספתי אליהם את קריינות השדר הגרמני בין כמה רצועות – להעצמת האותנטיות שבעניין. החלטתי לכנות את הנגיס AsymmetricK מפאת האופי האקלקטי-פרוגרסיבי שלו… תחי המודֶרְנָה!


לינק להורדת הנגיס ברצועות נפרדות

החזרי קול

10/09/2011

La-smallאחרי חודש עמוס בעשייה קריאטיבית, אני בוחר להתחיל את הפוסט הזה דווקא בחוויה האחרונה והמרגשת שהייתה לי השבוע – הופעת הסולו האינטימית במיוחד של לטישיה סאדייר – אותה רק הזכרתי לפני כמה פוסטים, בסקירת אלבום הסולו הראשון שלה וסקירת ההוצאה האחרונה של Stereolab,  הלהקה אותה הובילה בתור סולנית ב-20 השנים האחרונות. מי היה מאמין?! כל כך ייחלתי שייצא לי מתיישהו לראות את לטישיה בחי, וזה קרה הרבה יותר מהר, ועוד קרוב לבית – “בלבונטין” התל אביבי. רק כשהגעתי להופעה הבנתי שמדובר בהופעת סולו אולטרא-אינטמית – לטישיה וגיטרה חשמלית לבד.

אם הייתי יודע לפני, יש מצב שלא הייתי מגיע להופעה הזאת, La-vinylהרי חלק ניכר אם לא מרבית העניין שלי האישי ביצירתה של לטישיה היא דרך ההפקה הייחודית שלה בסביבה האולפנית, כמובן שגם הקול הייחודי שלה, הלחנים והעיבודים הכליים כמיקשה אחת – הם הדברים שמרגשים אותי. ולמרות כל זאת, אני מוכרח לציין שעמדתי פעור עיניים ואזניים במשך כל ההופעה. אני חושב שזה צעד כל כך אמיץ לעמוד ככה על במה ולהגיש את השירים בצורה הכי עירומה שיש, ובמיוחד ליוצרת שבמשך שני עשורים יצירתיים תמיד סוננה מאחורי חומה של מניפולציות ואפקטים קוליים (שאני מאוד מעריץ ואוהב). ובכן, אני ממש התרגשתי והתרשמתי גם לשמוע את קולה הערב בעל המנעד המאוד רחב, יכולתי להקשיב לשירים שאני מכיר ולספוג את הלחנים המוצלחים בצורה הכי בסיסית שלהם – דבר שגרם לי להעריך את התעוזה המוסיקאלית של לטישיה עוד יותר, ולסיום קניתי לעצמי מתנה לחג – תקליט ויניל חתום בהקדשה אישית מלטישיה. אח… איזה כבוד 🙂 
ועכשיו לעניין אחר לגמרי – אחד מהאירועים המוסיקאליים המכוננים שהתרחשו אצלי בתקופה האחרונה היה השתתפותי במפגש יחיד וראשון מסוגו של הפרויקט המוסיקאלי We Are Ghost תחת ניצוחו של בנימין אסתרליס, הלא הוא Morphlexis הגדול. כפי שתוכלו להתרשם מהאתר המדהים שנוצר עבור הפרויקט, מדובר במפגשים שקורים אחת לכמה חודשים, באולפן, בבמה, בתחנת רדיו והפעם הזאת – במערה. ב-18 לאוגוסט האחרון נפגשה הקבוצה במערת לוזית השוכנת באזור השפלה לא רחוק מבית גוברין. הגענו למקום בשעת ערב מאוחרת, כאשר בזמן פריקה ופריסת ציוד ההקלטה וכלי הנגינה השונים, נכנסה לה קבוצת בני ישיבה אנגלו-סאקסית שהסתובבה בחללי המערה הגדולים, לפתע התחילו בשירה מקהלתית כאשר ההד הטבעי של המערה צובע את הקולות שלהם באוירה מיסתורית – אין ספק שזה היה סיפתח מאוד מרשים לסשן שלנו… לאחר תום פריסת המיקרופונים השונים, בדיקת הציוד ומיקום הכלים והנגנים, חטפנו ארוחה קלה שסומנה בתשבוחת יצירתו הקולינארית של מורפלקסיס – החומוס האגדי. הסשן התחיל בניסויים קוליים נטולי כלים בחלל המערות, תוך כדי שוטטות ספונטנית והמשיך לישיבת חצי גורן מול המיקרופונים סביב דויד פרץ שהיה אמון על ההקלטה והשתתף בעצמו בנגינה ויצירת שאר הקולות. חשוב לציין שתנאי ההקלטה היו מאתגרים – לא היו אוזניות למשתתפים, חלק מהעניין בסשן הזה היה בהתמודדות הטבעית מול האקוסטיקה המיוחדת של המערה, כשבכלל כל הצלילים והקולות נוצרו מחומרים אקוסטיים וטבעיים בלבד. אחד מהעקרונות של הפרויקט, אולי החשוב ביותר, הוא עקרון הספונטניות. שום מוטיב מוסיקאלי לא מתוכנן, הכל נוצר בו ברגע הנגינה, ומעבר לכך רוב הנגנים והיוצרים המשתתפים, לא נפגשים ומנגנים אחד עם השני בתדירות גבוהה בכלל (אני הגעתי לשם בפעם הראשונה מבלי להכיר אף אחד מן המשתתפים באופן אישי או להבדיל משיתוף פעולה מוסיקאלי כלשהו)

צילום: נועה מגר
בסופו של דבר מדובר בחוויה יוצאת מן הכלל, יצירה קבוצתית ראשונית ואינטואיטיבית במיטבה. אני חייב לציין גם את איכות האנשים ברמה האישית – היה לי באמת תענוג אדיר לפגוש אותם ולשתף איתם פעולה בחוויה המיוחדת הזאת. וכל העניין לא נגמר בזה. בשבועות הבאים מורפלקסיס ערך וערבל את חומרי הגלם תוך כדי שיתוף קבוצתי מתמיד בכל צעד ובכל החלטה מהותית לגבי הבלטה או השמטה של כלי מסויים, אורך קטע ואף שמות וסדר הופעת הקטעים באלבום השלם. באמת שלא נתקלתי בתופעה כזאת, מוסיקאי ואמן רב תושיה עם יכולות הנהגה והובלה קבוצתית-אמנותית – זה באמת דבר נדיר, ואני מסיר בפניו את כובעי הצנוע, אני בהחלט גאה להיות שותף בדבר הזה. אתם מוזמנים להיכנס ללינק להקשיב, להוריד חינם ולשתף כל מאן דהוא ביצירה המיוחדת הזאת. יש אפילו הצעה למיטיבי לכת – אתם יכולים לתרום מצלצלין שינותבו להפקת הסשן הבא ובעדיהם תקבלו אלבום בונוס נוסף. ועכשיו לדבר אחרון – שי צנוע ממני בצורת נגיס מוסיקאלי חדש. בהמשך ליצירה האינטואיטיבית הנ”ל, שבהחלט יצרה אצלי מעוף והשראה, החלטתי ליצור מארג פסיכדלי מרגש שאינו קשור מוסיקאלית למה שנעשה במערה, אך משקף עוד צלע חשובה מבין צלעות הבניין המוסיקאלי האישי שלי. הנה הוא:

 

Psychopedia Vol I by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק להורדת הקבצים בנפרד

מפזז בצבעים

05/08/2011

חלף קצת זמן מאז הפוסט האחרון, חודש קשה ועמוס עובר עלינו. בכל אופן עכשיו בדיוק מתאים לי להתרענן במשהו קצת יותר קליל… אחד החלומות הגדולים שלי בתור מוסיקאי, הוא להפיק אלבום דיסקו מושקע. יכול להיות שיהיו כאלה שירימו גבה בכלל עצם הרעיון, שמצטרף לעוד אחת מאהבותיי האנאכרוניסטיות. אני למעשה נולדתי בשנת השיא של מוסיקת הדיסקו – 1978. בבית שגדלתי בו המוסיקה אף פעם לא הייתה עניין חשוב ומרתק במיוחד, בעצם עד גיל 13 לא הייתה לי מערכת סטריאו בכלל. היה פטיפון מזוודה מתחילת שנות ה-60 (שאבא שלי קיבל כנראה לכבוד בר המצווה או משהו כזה), שהוא היה ממוקם בחדר שלי מגיל אפס – על זה אני ארחיב ארוכות בפעם אחרת, בכל אופן התקליטים שהיו לי שם היו בעיקר מוסיקת רוק-פופ משנות ה-60 שאבא שלי קנה בתור נער, ותקליטי ילדים שקנו לנו הצאצאים, בהגיענו לעולם. ההורים שלי אף פעם לא הקשיבו למוסיקה מיוזמתם, ולכן לא ראו כל צורך בהשקעה במערכת סטריאו, אבל רדיו כמובן היה, והוא עבד רוב שעות היום. בבוקר היינו קמים לצלילי הנעימה של התוכנית המיתולוגית של אלכס אנסקי בגל”צ – 707ֿ, בשאר היום הרדיו היה מכוון על תחנת קול השלום. לפני כ-10 שנים בערך כשעבדתי בתור מוכר ב”טאוור רקורדס” ז”ל בחוצות המפרץ בחיפה, יצא אוסף מחווה לתחנת קול השלום,  כשבין השירים הכניסו את הג’ינגלים המקוריים של התחנה. אני זוכר שבפעמים הראשונות ששמעתי את הג’ינגלים חטפתי כזאת צמרמורת, ועפתי לגיל 5 בערך. אני חושב שאז נפלה לי אחת התובנות – למה יש לי כזאת חיבה גדולה למוסיקת הדיסקו, שהרבה שנים (ואולי עדיין) סובלת מתדמית זולה, כזאת שלא נותנת להשאיר איזשהם ערכים אמנותיים לסוג היצירה הזה. אני חושב שלפחות מחצית מזמן השידור של קול השלום, לפחות לזה שאני נחשפתי אליו בתור ילד, היה מוקדש למוסיקת הדיסקו וה-Fאנק של שנות ה-70. הגרוב הבסיסי שתמיד ליווה את הזמן הזה הוא הביט הראשון של בייסדראם (תוף הבס) וביט שני של סנר (תוף רשת) ומחיאות כפיים קצובות…. בנגיס – מיקסטייפ “דיסקומט”, התמקדתי בז’אנר המפוקפק, ליקטתי כאן שירים וקטעים אינסטרומנטאליים שאני מאוד אוהב. אני חושב שמרביתם יכולים לתת מושג לתמצית הדיסקו הטוב (לטעמי), אני חושב גם שמרביתם לא מוכרים או מוכרים פחות בתור להיטים, הכנסתי גם כמה גרסאות מעניינות לשירים היותר מוכרים, וסביר להניח שרבים מכם יזהו אי-אילו צלילים מוכרים שסומפלו במשך ה-20 שנים האחרונות במוסיקה האלקטרונית לסוגיה. אני לא יודע אם מיותר לציין, אבל בכל זאת אני אוסיף 😉 שימו לב כמה מוסיקאים רציניים ומוערכים משתמשים במוטיבים של דיסקו טהור בתוך היצירה העכשוית שלהם, לא צריך להרחיק לכת – אסף אמדורסקי, במיוחד במוסיקה שהוא יוצר לעצמו, נאמן לאסתטיקה של הדיסקו מתקופת האלבום הראשון שלו עד לעבודות האחרונות, כך גם רן שם-טוב (סולן וגיטריסט “איזבו”) למשל, לא יחמיץ אף הזדמנות להכניס איזה גרוב תופים בהשראת הרחבה המוארת. אני באופן אישי מתלהב במיוחד מהעיבודים התיזמורתיים העשירים, שלפעמים מתקרבים לסימפוניים. יש איזשהו אופי ייחודי בנגינה (שניתן להבחין בו במיוחד בסקציות המיתרים), אני מניח שזה גם קשור לאופי ההקלטה והמיקס. מה שעוד כל כך מענג לשמוע זה את איכות הנגינה המעולה של הנגניםֿ, ובכלל השירים עצמם, אף על פי שהם שטחיים לגמרי ברמה הטקסטואלית, ברמה המוסיקאלית הם פשוט מצויינים.

Discomat by Amir Khay Nir on Mixcloud

יאללה, תלחצו על ה-Play מעל או למי שרוצה לינק להורדה לקבצים נפרדים – תתחילו לפזז!!! – המיקסטייפ גם ערוך ברצף ללא שקט בין השירים כמיטב המסורת כאן 😉

ריענון שורשים

06/07/2011

בגחמה דיי ספונטאנית החלטתי שבא לי להעלות קצת חומרים מוקלטים מפעם. בתקופת התיכון וקצת מעבר היה לי הכבוד הגדול לנגן בהרכב שניגן מוסיקה מקורית שלי (אחד השמות של ההרכב היה קֶרְּבַּנֶי המדע) עם מוסיקאים מוכשרים מאוד, שבגיל צעיר כבר הרהיבו ביכולותיהם המוסיקאליות. אני מדבר על נדב כץ (שניגן על בס, גיטרות וגם עשה את המיקס על טייפ 4 ערוצים!) ושלומי לביא (תופים). מאוחר יותר אורי גבאי הצטרף להרכב בתור בסיסט. היינו מתאמנים שעות בחלל חזרות שניתן לנו במפעל באזור מפרץ חיפה, ואפשר לשמוע את זה – ההקלטות היו ברובן נגינה חיה לערוצים, אני חושב אפילו שאת חלקן הקלטנו ישר על טייפ סלילים ללא חלוקת ערוצים ורק מאוחר יותר הוספנו עוד פרטים על הטייפ 4 ערוצים של נדב, בכל אופן מדובר בהקלטות סופר פרוביזוריות ללא ציוד משוכלל וכמובן ללא עריכת מחשב, מפעים אותי כל פעם מחדש להקשיב לקטעים האלה, איזו תעוזה ומסירות 🙂 בקרוב אעלה עוד כל מיני פנינים נוסטלגיות, בינתיים אתם מוזמנים להנות ישר בלחיצה על הלינק:

שיר תשרי – גרסא אינסטרומנטאלית לשיר של חוה אלברשטיין

אחד מהשירים העבריים האהובים עליי. דני עמיהוד הלחין. יצא לי להתקל בעוד כמה לחנים של המוסיקאי הזה, והוא בהחלט מצויין. מעניין לאן הוא נעלם עם השנים. הנאה קולוסאלית לכולם!

זה אני ב 2002…

Amir-Jesus-India-ii-2002

הפתעות עירוניות

03/07/2011

בסופ”ש האחרון התקיימו אירועי “לילה לבן” המסורתיים ברחבי תל אביב, ואני כתתי רגלי אל 2 נקודות מסויימות באירועים: אירוע אינדי סיטי שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב, והופעתם של אנסמבל שם-טוב לוי ו”מאחורי הצלילים” של שלמה גרוניך ומתי כספי, שהתקיימה בחוף הצוק (מנדרין) על גבול תל-אביב הרצליה. אז ככה – אינדי סיטי – למעשה הייתה הופעה אחת שאליה טרחתי להגיע, ולצערי דווקא היא התבטלה ברגע האחרון, נגיע לזה עוד מעט. מי שהפתיעו אותי לטובה היו עוזי רמירז וההרכב שלו. אני חייב לציין שיצא לי לראות אותו מופיע באי אילו הזדמנויות, ומה אני אגיד, הוא לא עשה עליי רושם מיוחד, אני לא מתחבר יותר מדיי למוסיקה כזאת כנראה, אבל ההופעה שהייתה לו ביום חמישי האחרון הייתה פשוט פיצוץ, הבן אדם הקפיץ שם את הקהל, והייתה אנרגיה מצויינת, והכי חשוב ראיתי כמה הוא והנגנים שאיתו נהנים מהעניין. אחריהם עלו להופיע להקת רוקפור, שבעבר הייתה מבחינתי אחת הלהקות החשובות שהיו בארץ. בעשור האחרון לצערי הרב הם בדעיכה מתמדת, הם לא מצליחים להחזיק הופעה אפילו קצרה, כמו שהייתה במקרה הזה, אפילו הגדול מכולם, שאני מעריץ אותו שנים – איסר טננבאום המתופף, ויתר על מעברים חשובים וייחודיים רק לו (גם הסאונד היה חרא, אבל זה כבר לצערנו הפך לנורמה בישראל – הסאונדמנים פשוט חרשים…), ויסלח לי הקלידן (יקי גני?), הוא פשוט מיותר, אני לא יודע עד כמה באחריותו העניין, אבל לנגן עם סאונד מאונן של האמונד בחצי מהשירים לא תורם לכלום, גם איפה שמתאים שיהיה סאונד כינורות של מלוטרון למשל, הוא השתמש בסתם סאונד של Pad שאופייני לשנות ה-80 אולי, ובטח לא משרת בכלום את המוסיקה של רוקפור. עצוב מאוד. מי יתן וחברי ההרכב יחזרו מתיישהו לאיתנם, זה קורה לפעמים…. הפיאסקו הגדול של הערב היה המופע שלא התקיים, של ההרכב המשובח שלו הגעתי “איזבו“. החבר’ה עלו על הבמה, והיו מוכנים כבר לנגן ואז הסאונדמן נתן להם הוראה לא להתחיל – עמדו לידו שוטרים, ומנעו ממנו באלימות להתקרב לקונסולה. הקהל סער ורגש, כשכולם צועקים בצוותא “מדינת משטרה” וכד’, חברי ההרכב עמדו מיסכנים על הבמה, מחכים לאות, ואז הם החליטו לרדת. הקהל המשיך בזעמו, ואז הגיע קצין לבמה ודיבר שם עם חברי ההרכב וההפקה. לרגע היה נדמה כי ניתן אישור, החבר’ה עלו שוב על הבמה מוכנים לנגן – ואז שוב ייבשו אותם ואת הקהל חסר הסבלנות במשך חצי שעה לפחות. לבסוף לא ניתן אישור, ולא הייתה הופעה. באמת היה מבאס לאללה, ממש תעודת עניות לעירית תל-אביב. על-פי חוק לא מתירים לעשות רעש בקרבת שכונות מגורים אחרי השעה 12 בלילה, אבל אני באמת חושב שמי שתיכנן את העניין, יעשה מעצמו תמים אם הוא לא חשב שהעניינים יגלשו אחרי חצות… לא ברור לי איך לא מרימים באותו רגע טלפון לחולדאי שישלח הוראה לדרגות הגבוהות במשטרה או לחילופין דרך המשרד לביטחון פנים וכד’ – מה קורה?! פעם בשנה עורכים כזה אירוע ואי אפשר לתת חריגה? אני ואחותי איילת בחוף הצוקזה היה ממש מקומם. אבל לפחות הערב המשיך בחוויות טובות בהרבה מן המצופה: הגענו לחוף הצוק בסביבות 1:30 לפנות בוקר, מצאנו לנו מקום לא רע מימין לבמה, ואז שם טוב לוי עלה עם האנסמבל שלו. מה אני אגיד לכם? היה תענוג צרוף, באמת לא ציפיתי לזה. כמו שרבים ממכם יודעים, אלה שאוהבים את גדולי היוצרים של המוסיקה הישראלית, בעשרים שנה האחרונות היוצרים החשובים האלה לא נמצאים בשיאם היצירתי בלשון המעטה, אני מניח שהפעם שם טוב לוי (וכך גם במופע המאוחר יותר של גרוניך וכספי), היו קשובים בהרבה יותר לרצון הקהל. הרפרטואר שנבחר היה פשוט מצויין – היה איזון מושלם בין שירים ישנים מכל מיני תקופות, לבין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים ואף ביצוע אחד מרתק למחרוזת מוסיקה עממית בולגרית. האנסמבל בנוי מקונטרא-בסיסט (צור בן זאב), גיטריסט שמרהיב בנגינתו גם על גיטרה אקוסטית וגם על חשמלית, פרקשייניסט, נגן עוד שמנגן גם על כלי הנשיפה המיוחד – באריטון, ושם טוב לוי ששר, מנגן על פסנתר וחלילים. גם גרוניך וכספי הפתיעו אותי מאוד לטובה. כידוע, מדיי כמה שנים הם עושים איחוד של המופע המיתולוגי שלהם “מאחורי הצלילים”. אני הייתי באחד המופעים האלה לפני כ-10 שנים בערך, אולי פחות, ובמופע ההוא הצמד ניגן חלק מאוד מיזערי מהרפרטואר המקורי של מאחורי הצלילים, ובכלל מהקלסיקות החשובות של כל אחד מהם לחוד. אני זוכר לרעה במיוחד את הביצועים המייגעים לשירים חדשים של כל אחד מהם – מה לעשות, גם מתי וגם שלמה, לצערי הרב מאוד חדלו מלהעיז אחרי שנות ה-80. אולי זה עניין של גיל, כזה שהמוסיקאי המתבגר מתעייף באיזשהו שלב, או להבדיל, מוצא עניין בתחומים מוסיקאלים אחרים ומטפחם על חשבון העבר המפואר יותר – אולי, וזאת גם זכותם. בכל אופן, במופע הזה הייתה החלטה מאוד משמעותית, שאין לי כלל ספק שהשפיעה גם על בחירת הרפרטואר הנוכחי. כספי וגרוניך השכילו לצרף עוד נגנים מלבדם, שאלו היו הבסיסט אייל מזיג והמתופף רון אלמוג (מ”הדורבנים”), ועומרי אגמון הגיטריסט, וכך שילבו שירים מעולים מהעבר, כמו “יום שישי חזר”, “לא ידעתי שתלכי ממני”, ויציאות כגון “הרוסים, הרוסים, הרוסים”, “לא בא לי ללכת לשום מקום” ועוד ועוד – כמו אצל שם טוב לוי, גם כאן היה איזון מושלם בין השירים הקלילים וההומוריסטיים לבין היצירות היותר מורכבות ונוגות – אך עדיין מרגשות במיוחד. אני חושב שהיה שיר אחד חדש בכל המופע הזה, וגם הוא היה בסה”כ מרענן. תמהתי על עניין אחד – משום מה שם-טוב לוי לא עלה על הבמה במופע של גרוניך וכספי, וזה היה לי ממש מוזר, הרי גם גרוניך ולוי מופיעים עדיין ביחד מדיי פעם (למיטב זכרוני), ובכלל שם-טוב ניגן גם בתקליטים של מתי כספי, מעניין מה קרה שם… מקווה שהכל טוב 🙂 ומה לגביי העתיד? מי יודע?! אולי גם כאן יגיע מצב, כמו שקרה לפני כמה שנים באנגליה, כאשר לקחו את נייג’ל גודריץ’, (שהפיק את רדיוהד, Beck, Air, ועוד רבים וטובים) להפיק לפול מקארטני אלבום, ויצא יהלום (אחרי שנים של יובש יצירתי) ולו רק בגלל שנייג’ל סילק את מקארטני הבייתה אחרי שנפגשו פעם ראשונה לפני תחילת העבודה, כאשר פול מקארטני הציג לו שירים שהוא חושב לעשות – גודריץ’ שלח אותו הבייתה בבקשה שיחזור אליו עם שירים ראויים – כמו שהוא יודע באמת ליצור, וכך היה. אז למען הסר כל ספק, אני אופטימי הפעם. אני מרשה לעצמי לבדר אתכם יקיריי, בנגיס שמוקדש כולו לפאר היצירה הישראלית של שנות ה-70 ותחילת ה-80, ההופעה הזאת בחוף הצוק הזכירה לי עד כמה אני אוהב את המוסיקה הזאת, העשירה, המרגשת והאל-מותית, שרווחה בכל אפיקי היצירה המוסיקאלית הישראלית באותם זמנים. קבלו אותו:

Israelick Vol II by Amir Khay Nir on Mixcloud

לינק לנגיס בתיקיית ZIP

← Previous Page
Next Page →